מאמר זה מציע תשובות עקרוניות ורחבות לכמה שאלות נפוצות בקרב מתבגרים והוריהם. קריאה של כל השאלות והתשובות עשויה לשפוך אור על היבטים עיקריים של תהליך ההתבגרות.

המאמר הבא מיועד:

1. למתבגרים המעוניינים לתת מילים לחוויה המתרחשת "כאן ועכשיו" בחייהם ולהבין טוב יותר את האופי המיוחד של תקופה זאת בחייהם.
2. להורים ולאנשים הנפגשים עם מתבגרים בהקשרים שונים (בית ספר, תנועת נוער וכדומה) מתוך הנחה שהבנה טובה יותר של התהליך ההתפתחותי האופייני לגיל זה יכולה לסייע ל"התמקמות" נכונה יותר במרחב היחסים מתבגר-מבוגר.

התשובות מתאימות ברובן לבנות ולבנים כאחד, אולם הן נכתבו בלשון זכר ונקבה לסירוגין, בכדי לאפשר ייצוג הולם לשני המינים.

מהו גיל ההתבגרות?

מהו הגיל הזה ומהן "המשימות" העיקריות המוטלות על המתבגר?

מיום לידתם, ילדים תלויים בהוריהם תלות עזה. התלות קיימת במישור הפיזי – להורים משאבים וכישורים המבטיחים את קיומם של הילדים, כמו מזון, דיור, כסף, הגנה ועוד. התלות קיימת גם במישור הנפשי – ילדים תלויים בהוריהם בכדי להשיג התפתחות רגשית תקינה ומקבלים מהם למשל: הרגעה בעת חרדה, מידע, הכוונה, עידוד וחיזוק.

גיל ההתבגרות הוא תקופת מעבר בין הילדות לבגרות: במהלך תקופה זו, המתבגר והמתבגרת לומדים לקחת על עצמם את אותן פונקציות שבתקופת הילדות הוחזקו עבורם על ידי ההורים. זהו מעבר מתלות בהורים ומזהות הנשענת על השייכות למסגרת המשפחתית, לעבר בניית זהות עצמאית ונפרדת משלנו, וקבלת אחריות מלאה למעשים ולבחירות שלנו.

בלשון יותר מקצועית, מקובל לדבר על "משימות" העומדות בפני המתבגר או המתבגרת, והן:

1. התרת התלות בהורים ויצירת יחידה פסיכולוגית עצמאית ונפרדת.
2. גיבוש זהות בוגרת ושלמה (מי אני? מה אעשה עם חיי? במה אני מאמין או מאמינה? מהם הערכים המנחים אותי? מה הכישורים והיכולות שלי?).
3. השגת שליטה על הדחפים המיניים המתעוררים, וקבלת הדחפים כחלק מעצמנו.
4. רכישת מיומנות יצירת קשר – עם המין השני, עם המין שלנו, ועם כל מי שמעניין ומושך אותנו.

היבטים גופניים

מה ההיבטים הגופניים המלווים את גיל ההתבגרות?

השינוי הגופני בגיל ההתבגרות הוא דרמטי. ההתבגרות מתחילה בהבשלה של בלוטות המין אשר גורמות לצמיחה גופנית משמעותית. יש הבדלים בקצב הגדילה, ומתפתחת שונות גדולה בין ילדים שבתקופת ביה"ס היסודי היו יחסית דומים במימדיהם. לדוגמה, פתאום יש נערים גדולים וחזקים ואחרים קטנים וחלשים. פעמים רבות הדבר יוצר מתח, פגיעות וחרדה (למשל: למה אני כל כך שונה מאחרים?)

גם קצב הצמיחה של מערכות בגוף אינו אחיד. כך למשל, השלד עשוי לצמוח מהר יותר מהשרירים התומכים בו, או השרירים הגדולים עשויים לצמוח מהר יותר מהשרירים האחראיים על המוטוריקה העדינה. התוצאה היא קואורדינציה לקויה, עייפות, יציבות גרועה ודיספרופורציה בגוף. כל אלו מעוררים מבוכה רבה. בשל כך, מתבגרות ומתבגרים רבים נוטים להימנע ממגע ולהסתגר, או לחלופין ללעוג לזולתם בכדי להתמודד עם הפגיעות והבושה שהם חווים. פעמים רבות נראה נסיון ל"תקן" את מה שנחווה כליקוי או נחיתות בעזרת ספורט או דיאטה.

ההתבגרות מלווה גם בקפיצה מרשימה ביכולות הקוגניטיביות, בעיקר סביב היכולת להתמודד עם מחשבות מופשטות. יש עליה ברגישות החושית, והדבר גורם להצפה בתחושות ורגשות, לעתים מעבר לקיבולת. ואז, ניתן לראות מתבגרים הנסגרים לנוכח ההצפה הרגשית, כהגנה וסגירה של ערוצי הקלט וכדרך לעבד את שלל הגירויים החושיים שנקלטים. לכן נראה אצל מתבגרים תקופות של עירנות, עניין ותגובתיות ותקופות של עייפות, אפטיה וקושי ללמוד ולהתרכז.

תהליך נוסף המכתיב הרבה מתהפוכות הגיל הוא הצמיחה וההבשלה של איברי המין, והתעוררות הדחפים המיניים. מחד, התעוררות זו פותחת צוהר לעולם של עונג, ומאידך, בשל האופן שבו מופיעים הדחפים – חזקים, זרים ולא תמיד נשלטים – הם עלולים להיחוות כאיום ולעורר חרדה ואשמה. זאת על רקע תרבות של שפע, שבה המיניות מופיעה בצורה גלויה, מגרה ובוטה (בסרטים, פרסומות, אינטרנט ועוד). בסיפור "שלאף שטונדה" מתארת הסופרת יהודית קציר את ההתעוררות המינית של הנער והמחשבות והרגשות הנלווים אליה:

"…ואז סיפרת לי שבזמן האחרון, מאז שהתחלת לקרוא את הספרים האלה, הוא מתנפח לך במכנסיים ונהיה קשה כל כך, שאתה מוכרח לשפשף אותו עם היד עד שנשפרץ ממנו נוזל לבן, וזו ההרגשה הכי נפלאה שהיתה לך בחיים, כמו התפוצצות על כוכבית, אבל אחר כך אתה מודאג, כי בכיתה הסבירו לכם שנשים נכנסות מזה להריון, וכשאתה שוטף את הידיים וזה זורם בצינורות הביוב יחד עם המים ונשפך לים, ובים מתרחצות הרבה נשים, וזה יכול להיכנס להן מתחת לבגד הים, ולא הכל יורד בכיור כי ממיליוני זרעים קטנים בטח נשארים לך ביד איזה עשרים שלושים, ולפעמים אתה צריך לנסוע אחר כך באוטובוס לכדורסל או לצופים, וזה עובר לכסף שאתה משלם לנהג, ודרך הידיים של הנהג לכרטיסים שהוא נותן לילדות ולנשים בכל הגילים, ואחר כך הן חוזרות הביתה והולכות לבית השימוש ותולשות נייר ומנגבות, וכבר זה אצלן בפנים והן אפילו לא יודעות, ועכשיו מסתובבות ברחובות אלפי נשים עם תינוקות ממך בבטן הנפוחה שלהן, ולא רק בארץ כי הזרעים יכולים להיסחף עם זרמי הים ולהגיע אפילו עד אירופה. ניצוץ נכלם של גאווה היבהב לרגע בעיניך, וכבה" (עמ' 21).

ההתבגרות הגופנית של הנערה, מפגישה אותה עם ההיבטים של הנשיות ותהליכי הפריון, הטעונים רגשות מעורבים. המחזור החדשי, צמיחת החזה וסממני המין האחרים, טעונים משמעויות אישיות וחברתיות כבדות משקל. ההיכרות עם עצמה כסובייקט מיני, עם הגוף כמקור משיכה לגברים, ועם הפוטנציאל להריון ואמהות בעתיד, מעוררים בה בלבול, חרדה והתרגשות. חלק מרכזי מתהליך גיבוש הזהות, הינו גיבוש הזהות המינית, הנוגע בהיבטים הפסיכולוגים והפיזיולוגים כאחד. הרגשות והתחושות הפיזיות מתורגמים לגיבוש עמדה אצל המתבגר והמתבגרת – מי אני כאובייקט וסובייקט מיני? למי אני נמשך או נמשכת? אלו שאלות חשובות כי למידע זה השלכות רגשיות וחברתיות מכריעות.

אם כן, ההיבטים הגופניים של ההתבגרות מעוררים שלל רגשות מעורבים: גאווה ובושה, עונג ופחד, מודעות עצמית כואבת המתחלפת בניתוק. רגשות אלו אחראים בין היתר לתנודות הרגשיות, לעיסוק האינטנסיבי בעצמי ולתחושת הבילבול והזרות האופיינית לגיל זה.

המלחמה בהורים

מדוע מתבגרים ומתבגרות נלחמים בהוריהם?

בכדי להתיר את התלות בהוריה, לגבש לעצמה זהות נפרדת ולקחת על עצמה את אותן פונקציות שההורים מילאו עבורה, המתבגרת (וגם המתבגר) חייבת לדחוף את עצמה החוצה, מעבר ל"שדה המשיכה" של ההורים, שדה בו היא חוסה תחת כנפיהם. בכדי שתוכל להתרחק, היא חייבת להפעיל "כוח נגדי" והעימותים עם ההורים משרתים היטב צורך זה. באמצעות ריבים ועימותים, יכולה המתבגרת לומר לעצמה ולהוריה: אני לא מסכימה עם דעותיכם ומחשבותיכם, אני אינני אתם, אני שונה ונפרדת מכם. לכן, העימותים עם ההורים ועם מבוגרים בכלל, הם חלק מתהליך הגדילה הנורמלי בהתבגרות. דווקא העדר קונפליקט ועימות, יכול להדאיג, ולעתים הדבר מצביע על קושי ביצירת נפרדות ומובחנות מההורים.

מזווית קצת אחרת, אמירת ה"לאו" והמאבק בסמכות ההורית הוא חלק מהתרגול שהמתבגרת והמתבגר זקוקים לו בצאתם אל העולם, בכדי להתחזק ולדעת לעמוד על שלהם. כמו באימון צבאי, התרגול נעשה קודם כל בשדה בטוח ומוגן, כלומר, בבית ההורים. עבור ההורים העימותים והמריבות הם אתגר קשה ולא נעים, והם נבהלים, כועסים או נעצבים למצוא עצמם בתפקיד "שדה האימונים" לחבטות ילדיהם המתבגרים. בכדי לעבור יחסית בשלום משימה זו, ההורים יכולים להזכיר לעצמם כי בכל ריב כזה הם תורמים לחיזוק מיומנויות, עמידות ואסרטיביות של ילדיהם. המסר להורים הוא, כי העימותים והמריבות הם חלק טבעי וחשוב, הם אינם כישלון, לא של הילדה ולא של הוריה, אין צורך להתאכזב או לחוש אשמה וכדומה. אם ההורים יחשבו על עצמם כ"מרחב מוגן", מעין זירת איגרוף המאפשרת לילדיהם להתאמן בבטחה, יוכלו להיכנס למריבות כמו משחק, קשה, מתיש אך חשוב ומגדל.

בגרות או חוסר אחריות?

מדוע יש תנודות אצל מתבגרים בין התנהגות בוגרת ואחראית לחוסר אחריות?

או "אם הוא הסתדר לבד שבוע באילת, מדוע הוא לא מסוגל לסדר את החדר שלו?"

המעבר ההתבגרותי אינו פשוט ומציב את המתבגר והמתבגרת בפני קונפליקט פנימי עז. מצד אחד, היא איננה עוד ילדה קטנה, מרגישה את כוחותיה ויכולותיה, ורוצה "לבקוע מן הביצה", לצאת החוצה ולכבוש את העולם. מצד שני, קשה לה מאד לוותר על הנוחות והביטחון שמעניקה המסגרת ההורית המגוננת. לכן, לצד הנסיונות לצאת החוצה, נראה גם התרפקות ומשיכה גדולה (בחלקה לא מודעת) למצב תלותי יותר, שבו ההורים דואגים ומגוננים. המשיכה "פנימה" אל ההורים ואל התפקיד הילדי מועצמת גם בשל חרדות הקשורות לשאלה "איך אני אסתדר שם לבד בעולם?" כך, כמו תינוק שזוחל, מתרחק מאמו ואז נבהל וחוזר ל'תידלוק' בזרועותיה, המתבגרת נעה קדימה לעצמאות אך גם נסוגה חזרה לתיפקודים ומצבים ילדיים יותר. הנסיגה הזאת, יוצרת תנועת מטוטלת בין בגרות ואחריות לבין ילדותיות ותלות, והיא חיונית ליצירת האפשרות להשיג בסופו של דבר איזון, בין עצמאות ויכולת לקשר אינטימי וקרוב. בכדי ללכת קדימה, המתבגרת זקוקה בשלב מעבר זה לידיעה שהיא יכולה גם לחזור אחורה. תנועה זו "משגעת" לעתים את ההורים ומעוררת כעס רב ואכזבה. למרות שניתן להבין כעסים ואכזבות מצד ההורים, כדאי שההורים יאפשרו מרחב להתקדמות ונסיגה, בהם המתבגרת תוכל לצאת אל העולם ולחזור בבטחה "לקן" כשההורים תומכים הן בנסיונות לעצמאות והן בחזרה לחיקם.

הורים עלולים גם לחוש קושי או התנגדות פנימית לנוכח היציאה של ילדיהם לעצמאות, אם בשל דאגה "כיצד תסתדר?", או קינאה כיון שהמתבגר או המתבגרת "הולכת לעשות משהו שאני לא עשיתי" וכדומה. במצבים כאלו, קיימת סכנה שההורים יעכבו, יבקרו או ימנעו את נסיונות המתבגרת לפעול לבדה בעולם. הבנה של החשיבות לתרגול והתנסות בעצמאות – תלות וחוזר חלילה, תאפשר להורים לגלות סובלנות ולעודד את ילדיהם בתהליך זה.

נקודות הקיצון

מדוע המתבגרים נוטים לתפוס את העולם בשחור ולבן, לאמץ עמדות קיצוניות ולהיות בטוחים בצידקתם?

כפי שנאמר, אחת המשימות המרכזיות של המתבגר היא לגבש זהות ברורה ומובחנת משל עצמו. זהו תהליך המלווה בתחושה של חוסר יציבות. פול אוסטר, בסיפור "למה לכתוב" מתאר חווית התבגרות זאת: 

"…ברצוני רק להדגיש את פגיעותו של גיל ארבע עשרה. כבר אינך ילד ועדיין אינך מבוגר, אתה מיטלטל הלוך ושוב בין מי שהיית לבין מי שאתה עומד להיעשות. באשר לי, עדיין הייתי מספיק צעיר כדי שאחשוב שיש לי סיכוי סביר להיות שחקן מקצועי באחת הליגות הבכירות, אבל מספיק מבוגר כדי שאפקפק בקיומו של אלוהים. כבר קראתי את המניפסט הקומוניסטי, ובכל זאת עדיין נהניתי מסרטים מצויירים בשבת בבוקר. כשהתבוננתי בפני בראי היה נדמה לי שאני מביט בכל פעם במישהו אחר".

הישענות על אמיתות מוחלטות ואימוץ עמדות קיצוניות מפחיתה את החרדה הנובעת מהבלבול הפנימי ומסייעת למתבגר להרגיש מגובש יותר. רק בשלבים המאוחרים יותר, כאשר המתבגר משיג רמה גבוהה יותר של גיבוש וביטחון, הוא יכול להרשות לעצמו להתייחס למורכבות של המציאות ולקבל מצבים של ספק וחוסר ודאות.

כפי שמתבגרים מתקשים לקבל את המורכבות של המציאות, כך גם לגבי המורכבות הפנימית. למשל, להבין שיש בי צדדים טובים ורעים כאחד, שאני גם חזק וגם חלש, ופעמים רבות 'משליכים' החוצה את כל הפגימות שהם חשים בתוכם, ומייחסים אותה לעולם המבוגרים. כך, ההורים והמבוגרים נתפסים כצבועים, רעים וחלשים ואילו המתבגר, בעזרת השלכה זאת, מפשט את עולמו הפנימי ומשיג הרגשה יציבה יותר.

תפקידם של ההורים בהקשר זה, הוא לאפשר למתבגרים לבטא את עמדותיהם ולהתנסות בדעות שונות כך שיוכלו לגבש ולחזק את הזהות שלהם. כלומר, בויכוחים ובדיונים עם מתבגרים, מומלץ לתת להם "פייט" טוב, לאפשר חילוקי דעות, אך להיזהר מלהשפיל או להציגם באור מגוחך. פעמים רבות הכעס שמתעורר כלפי המתבגרים מוליד תוקפנות שיכולה לבוא לידי ביטוי דווקא בויכוחים על נושאים עקרוניים כמו אידיאולוגיה ותפיסת עולם. אולם חשוב לזכור, שתפקידם של הורים ומבוגרים אחרים לחזק את המתבגר בבניית זהותו, ואילו השפלה ועלבון יפגעו בתהליך עדין זה.

כל העמדות תפוסות

מדוע מתבגרים נוטים להחליף עמדות ודעות במהירות רבה?

בתהליך של גיבוש הזהות, המתבגרת "טועמת" ומנסה נקודות מבט ודעות שונות. כך, היא משוטטת בין דעות, ערכים, עמדות והתנסויות בכדי לבחור ולהחליט מה תאמץ ותהפוך לחלק מהיישות שלה. אין צורך להיבהל כאשר המתבגרת מביעה עמדה קיצונית או לא מקובלת. אין ודאות כלל כי הדבר יהפוך לחלק קבוע מהרפרטואר שלה, וניתן לסמוך על ההתפתחות שתוביל לבסוף לאיזון.

התנסויות בגיל ההתבגרות

על הדיכאון של המתבגר והמשיכה להתנסויות חזקות (סמים, אופנועים וכו')

כאמור, המתבגר עובר תהליך של פרידה מהוריו ולפתע מוצא עצמו ללא מקורות התמיכה אליהם הורגל בעבר. מצב זה יוצר ירידה במשאבים הנפשיים ובכוחות ההתמודדות הנפשית. למתבגר אין עדיין את מלוא הכוחות והמשאבים בכדי להתמודד עם העולם עצמו, ומצד שני הוא חש כי כבר אינו יכול להישען על ההורים, ולכן חווה 'התרוקנות' והידלדלות.

אובדן התמיכה ההורית מלווה גם בתהליך "אבל" על מה שהיה ואיננו. האבל איננו רק על אובדן התמיכה ההורית אלא גם על ילדות, התמימות, הדמיון וכו'. פיטר פן והנסיך הקטן הם שני גיבורי ספרות המבטאים את הקושי לוותר על הילדות ולעבור לעולם המבוגרים, אשר נתפס כעולם קשה, שיטחי ומלאכותי. כך למשל, אומר הנסיך הקטן:

"…אם סיפרתי לכם את הפרטים אודות הכוכבית ב-612 אף גיליתי לכם את מספרה הסידורי, לא עשיתי זאת אלא בגלל המבוגרים הללו. כך דרכם של המבוגרים החובבים ספרות ומספרים. אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים ולא ישאלו: "מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אלו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא מאסף פרפרים? ורק זאת יבקשו לדעת: "בן כמה הוא? כמה אחים לו? כמה משתכר אביו?". הם סבורים כי רק כך אפשר להכיר את האיש… בדומה לזה אם תאמרו להם: "הראיה לכך שהנסיך הקטן היה חי וקיים ולא משל היה, היא העובדה שהוא היה חביב וחמוד, אהב לצחוק וביקש לו כבשה. אם מישהו רוצה בכבשה משמע היה חי וקיים". אם תאמרו להם כלום ירדו לסוף דעתכם?… כך טיבם של המבוגרים, ואין לדון אותם לכף חובה. על כן עלינו הילדים להתייחס אליהם בסלחנות ואורך רוח, כי אנו, המבינים את סוד החיים, איננו מייחסים למספרים חשיבות יתרה".

חולשת הכוחות, ההתרוקנות והאבל, כמו גם החרדה מפני העולם הגדול בחוץ, עלולים לגרום לדיכאון ולמצבי רוח משתנים. בכדי "להתמלא מחדש" וכהגנה מפני הדיכאון, מתבגרים נוטים לפנות להתנסויות חזקות הממלאות אותם בהתרגשויות ועוצמות רגשיות המשכיחות ומרככות את העצב והכאב.

אני והחבר'ה

מדוע קבוצת בני הגיל (החבר'ה) הופכת כל כך משמעותית בגיל זה?

אחד הפתרונות שהמתבגר מוצא לחרדות, לבלבול ולתחושה של ההיחלשות בשל ההתרחקות מההורים היא פניה לקבוצת השווים. זוהי קבוצה המספקת ביטחון, תמיכה רגשית ותחושה של זהות ושייכות (לבד אני חלש, ביחד אנחנו חזקים). הקבוצה היא גם מרחב מוגן יחסית שבו אפשר להתנסות בתפקידים בוגרים ולקחת אחריות (למשל, מועצת התלמידים או נבחרת הספורט). רק כאשר הזהות הפנימית מגובשת יותר ניתן לוותר על הקבוצה ומה שהיא מציעה. יש אנשים שלא תמיד מצליחים בכך; למשל, אנשים המצטרפים לכתות מבטאים קושי לצאת אל העולם והם ממשיכים להישען על קבוצה בכדי להשיג ביטחון ושייכות.

הורים למתבגרים

להיות הורים למתבגרים – האם זו משימה בלתי אפשרית?

השילוב של המבחנים הקשים בהם מעמיד המתבגר את הוריו עם עוצמת התגובות הרגשיות של ההורה לגיל ההתבגרות, יוצר לעיתים בקרב ההורים תחושות חזקות של חוסר אונים. הורים רבים מרגישים כי הם אינם מצליחים להשתלט על ילדיהם המתבגרים וגם אינם מצליחים להוות עבורם מקור עזרה ותמיכה ממשי. ההורים חשים כי הם מהווים עבור המתבגר מקור לסיפוק צרכים חומריים בלבד ("הוא בא אלי רק בשביל הכסף והאוטו"). ההורים עשויים לחוש אפילו ייאוש ("אין לי כוח יותר, שיעשה מה שהוא רוצה" ). הורים רבים מרגישים עייפות מוגברת לנוכח המשימות התובעניות של גידול המתבגר, וכשאלו מופיעות במקביל לקריירה תובענית של ההורה ולתקופה של הזדקנות הסבים והסבתות וצורך לטפל בהם, מופיעה אצל ההורים תחושה של תשישות וחוסר כוחות.

ואולם, המתבגר זקוק להוריו לא פחות מהילד, ועל אף שהוא מתמרד נגדם, נאבק בהם, והודף אותם מחוץ לחייו, הרי שהוא עדיין זקוק להם מאד. המתבגר צריך את הוריו כדי שיציבו לו גבולות, שיעזרו לו לתכנן את עתידו, להבחין בין טוב לרע, שיהוו עברו משענת ומקור להבנה ותמיכה תוך ליווי הניסיונות "למצוא את עצמו" ולגבש את זהותו האישית והחברתית.

לכן, עצתנו לכן ולכם: אל תוותרו על המתבגרים והמתבגרות שלכם! גם המתבגר המרדני ביותר זקוק לחיבוק החם של הוריו, לעצתם הטובה, להתלהבות מהישגיו ולהשתתפות בצערו.

ובמקרים בהם חל שיבוש משמעותי ביחסיכם עם בנכם או בתכם המתבגרים, או שאתם מודאגים במידה רבה לגביהם, אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית.

סיוע למשפחה עם ילדים מתבגרים יכול להינתן באמצעות טיפול אישי למתבגר אן למתבגרת, באמצעות הדרכה להורים, טיפול משפחתי, או שילוב של כל השיטות הללו.

התגובה הראשונית של מתבגרים שמציעים להם טיפול פסיכולוגי היא התנגדות, מתוך חשש מסטיגמה שלילית ומתוך ראיית הפסיכולוג או הפסיכולוגית כ"משתף פעולה" עם עולם המבוגרים. אולם, מנסיוננו, כאשר מתבגרים בסיוע ההורים מצליחים להתגבר על ההתנגדות הראשונית ומגיעים לטיפול, ניתן להיעזר ולהשתמש בטיפול פסיכולוגי כמנוף להתפתחות וצמיחה אמיתית. גם ההורים המגיעים להדרכה מצליחים לעתים קרובות להיעזר בה כדי להבין יותר את הנער או הנערה שגדלים אצלם, ולשפר את הקשר עם המתבגר או המתבגרת.

התבגרות נעימה!