הרצאה במפגש משותף בנושא דור שני של נפגעי פוסט-טראומה של צוות המכון עם יחידת השיקום של משרד הבטחון, מחוז דן
בהרצאה זאת ברצוני לסקור כמה תופעות מרכזיות הקשורות לסינדרום
המכונה "דור שני לשואה" ולהמחישן בעזרת דוגמאות קליניות
וספרותיות. כל זאת בכדי להציע מודל להתיחסות, כזה שאינו
מחייב, אלא פותח פתח למחשבות על האפשרות ליישם את המודל לבני
הדור השני של נפגעי פוסט טראומה.
הרצאה זאת מבוססת על ניסיון קליני וספרות תאורטית בתחום.
הדוגמאות הן סינטזה של מקרים אופיניים מעבודתי ומהספרות
כאחד, ואין קשר בינן לבין דמויות במציאות.
בסינדרום הדור השני, מקובל להתייחס לשלושה מישורים של
סימפטומטולוגיה:
א. קשיים בתהליך האינדיבידואציה והספרציה:
אחת התופעות הנצפות אצל בני הדור השני, הוא קושי בהתייחסות
ההורים אל תהליך האינדיבידואציה ובניית הנפרדות בילדות
המוקדמת. ספציפית יותר – הקושי מיוחס לשלב הרפרושמנט -שלב
ההתפתחות, שבו, על פי מהלר, יש אמביוולנטיות ביחס לנפרדות:
קיים צורך גדול בעצמאות יחד עם אובדן של אומניפוטנטיות וצורך
בחזרה לתדלוק "בבסיס האם". בשלב זה החרדה מאובדן האובייקט
גדלה: הסיכון הוא שיציאה לעצמאות תגרום לאבדן אהבת האם.
הטענה של חוקרים בתחום היא, שלהורים ניצולי השואה היה קשה
יותר להיות זמינים בשלב הזה ולאפשר תהליך התפתחותי תקין.
מה ההסבר התאורטי לכך?
ניצול השואה הוא בודד, למוד אבדנים רבים וקשים. הדמויות
המשמעותיות לו אבדו ואין לו אנשים איתם יכול להתחלק.
הוא זקוק למישהו שיוכל להיות איתו, להאזין לו ולהגיב בצורה
אמפטית. באופן לא מודע, הילד מגוייס למשימה והופך לאובייקט,
הנמצא עבור הוריו כמאזין, כמטפל, כמי שמוטל עליו לרפא את
כאביו של ההורה, לפצות אותו על כל מה שאיבד. לכן יש קושי
לראות את הילד כסובייקט נפרד. כאשר הילד מנסה להיפרד ולצאת
לעצמאות הוא מעורר אצל ההורה כעס ואכזבה. האכזבה הזאת בולמת
את היציאה החוצה: איך הילד יכול לנטוש את ההורה הפגוע
והכואב? כיצד יתרחק אם יש בכך סכנה לאבד את הקשר להורה?
אבי, נמצא בטיפול זוגי. בטיפול מספר איך כל ילדותו היה מכוון
לאימו (קשר טעון כמובן גם ברובד אדיפאלי). "המשימה" שלו
הייתה לדאוג שלא תהיה מדוכאת: לכך היה מכוון כל יישותו.
בטיפול הזוגי הוא מגלה כיצד בשל כד המית את עצמו, את
רצונותיו וצרכיו: גם כיום הוא מתמקם באותו אופן מול אנשים
(למשל בקשר עם בת זוגו) ואינו יכול לחוות ולהביע את צרכיו.
באותו הקשר – העצמאות והנפרדות של הילד מאיימות על ההורה
כיוון שהן מהוות אובדן נוסף. פעמים רבות הילד נתפס כרכוש של
ההורה. לכן אי אפשר, בחוויה הפנימית, לתת לו ללכת. יותר מכך,
באופן עמוק יותר הילד נתפס כייצוג של מה שההורה יכול היה
להיות לולא הטראומה, ואת תהליך הגדילה התקין שהופרע. קשה לתת
לאספקט הזה, שההורה בעצם רוצה לשמור אותו קרוב אליו, ללכת.
בנוסף לכך הורים ניצולי שואה נוטים להיות חרדים, חשדניים
ומפוחדים מפני הסכנות שבעולם. גישה זו מועברת לילד: "העולם
לא בטוח, לא כדאי לך לצאת. עדיף לך להשאר כאן, בסביבה
הבטוחה".
לעתים נראה קנאה בילד על הילדות הטובה שיש לו, לעומת הילדות
האיומה שהייתה להורה. הקנאה הזאת (בדרך כלל לא מודעת) יכולה
ליצור נטייה לפעול בדרכים שיפגעו בילד, ("לקלקל לו") ויפגעו
בתהליך האינדיבידואציה.
הקושי להיפרד, לצאת החוצה לעולם, קשור גם לכך שילדי הדור השני
היו בדרך כלל ילדים עם צרכים רגשיים לא מסופקים. כיוון
שההורים היו מדוכאים, אבלים, וכואבים ולכן לא תמיד יכלו
"להיות שם" עבור הילד. סביב החסך הזה נוצר צורך להיצמד
להורה מתוך המשאלה שלא לוותר ולקבל את היחס החסר. כאשר
הצורך ההתפתחותי להיפרד גדל, הילד נבהל ממשאלות העצמאות
והנפרדות כיוון שאלה מסכנות עוד יותר את האספקה הרגשית לה
הוא זקוק. הקונפליקט בין תלות לעצמאות מתגבר ומייצר מצבים
פתולוגים מתוך החוויה ש"לא כדאי לגדול, כיוון שאז יכעסו עלי
ולא אקבל כלום".
ניתן לציין גם אספקט אחר שקשור לזעם המצטבר אצל ילדים אלו,
זעם על חוסר היכולת של ההורה להיות זמין. הזעם מעורר
חרדות רודפניות: כלומר, הזעם שהילד חש מושלך על ההורה ומעורר
פחדים של נקמה ונטישה. מתוך פחדים אלו, שוב מתחזק הצורך
להיצמד ולהשגיח שהדחפים התוקפניים לא יהרסו את קשר הילד
וההורה.
בסיכומו של דבר, ניתן לומר – אם כי בהכללה – כי ילדי הדור
השני גדלו כילדים בעלי יחס מאוד אמביוולנטי סביב נפרדות
ופעמים רבות הפתרון לקונפליקט בין הצורך ההתפתחותי לגדול
ולהיפרד, לבין החרדות מכך, היה בחירה בהזדהות חזקה עם ההורה
שהצמיחה גבולות מטושטשים: ה"ממברנה" המפרידה בין הורה לילד
נותרה חדירה מאוד וללא תיחום ברור. כך, ילדי הדור השני
תופסים במקרים רבים את עצמם גם בבגרותם כחלק מן ההורים,
כשלוחה שלהם. במצב כזה נפגעת הזהות: לא ברור לאדם מה
ולו, וחרד מאודרצונותיו, הוא מכוון להשביע את רצון האדם
מכל סממן של שוני והבדל בינו לבין הזולת. הילד שהופך אחרי כן
למבוגר עושה מאמץ גדול להתאים את עצמו לסביבתו.
באחת הפגישות הזוגיות עם אבי, המטופל שהוזכר לעיל, אשתו מעלה
אפשרות לסיים את הטיפול. הוא נאלם דום וכאשר נשאל לדעתו אומר
שהדבר היחידי שחש זאת חרדה גדולה לאכזב את המטפל, להכעיס
אותו. חרדה זו מבטאת את נטייתו הלא מודעת לדאוג קודם כל
לשלמות הקשר ולאובייקט מולו, ולהימנע מכל קונפליקט.
ב. טראומטיזציה של בני הדור השני:
התופעה השנייה המאפיינת בני דור שני, היא העברת הטראומה
הממשית של הדור הראשון אל הדור השני.
אפשר לדבר על שתי דרכים מרכזיות בהן מועברת טראומה לדור השני.
האחת היא כאשר ההורה יוצר טראומה ממשית בחיי הילד
והשניה קשורה לכך שהטראומה נוצרת בעולמו הפנימי של הילד
באמצעות תהליכי הזדהות. בשני המקרים מדובר בהעברה לא מודעת,
כלומר, אין מדובר בהתעללות מכוונת או בכוונה מודעת לגרום
נזק לילד.
1. יצירת טראומה ממשית:
טראומה ממשית בחיי הילד יכולה להתפתח במספר דרכים:
יש מקרים בהם ההורה בונה טראומה ממשית הקשורה להתנסות
הטראומתית שלו. כך למשל, אביו של מנחם היה במחנה שבויים
גרמני. הוא מספר בטיפול שכאשר היה תינוק ובכה בלילה מרעב,
אביו סירב לאפשר לאימו ללכת להאכיל אותו, בכדי "שיתחשל
ויסתגל לרעב".
באותו אופן ניתן לדבר על יצירת אווירה טראומתית בסביבת
ההתפתחות:
משה, שהוריו סבלו רעב קשה מספר במרירות רבה כי אמו, עליה
כועס מאוד, מתקשרת אליו כמעט כל יום בכדי לברר אם אכל
(משה עבר את גיל ה 50). הוא לא מבין מדוע היא עושה זאת.
עד היום האם מגיעה פעם בשבוע אל בית המשפחה ומבשלת להם
אוכל. משה עצמו נוגס כל כמה רגעים משהו, ואין הוא מבין
מדוע. כאשר מבררים איתו את הענין מסתבר שהוריו סבלו
חרפת רעב קשה. אפשר לראות איך החרדה מסכנת רעב "הושתלה"
בילד, וזה לוקח חרדה זאת אל בגרותו.
אלו מקרים בהם ההורה מגדל את ילדו לאור הטראומה שחווה, אך
לעיתים נראה שההורה 'משתמש' בילד גם בכדי לעבד את ההתנסות
הטראומתית שלו, בעיקר כדי ל'שים' בתוך הילד חלקים שאין הוא
יכול לשאת בתוכו.
מנחם מספר איך אביו היה מכה אותו בצורה חריפה. הוא היה רודף
אחריו עם חגורה בבית ומצליף בו (האב התוקפן, ומנחם הופך
להיות קורבן חסר אונים, מחזיק בשביל אביו את החלק שאותו אינו
יכול לשאת). אחר כך היה האב מתמוטט בבכי ומתפרק כאשר מנחם
לך למות (מנחם התוקפן, מחזיקמרגיש אשמה נוראית שבגללו האב ה
אצלו את התוקפנות של האב).
2. הצורה השנייה להעברה של טראומה היא העברת הטראומה אל עולם
הפנטזיה של הילד:
בתהליך זה אין יצירת טראומה ממשית אלא העברתה בצורה סמויה דרך
המרחב הורה-ילד, בדרך כלל באופן לא מודע. בסוג הזה של העברה
מדובר על תהליך שבו דרך הזדהות ראשונית ההורה מעביר, והילד
"לוקח" על עצמו חלקים מהחוויה של ההורה. הילד מבין/חש שלהורה
קרה משהו נורא שהוא בלתי נגיש, וגם לא מובן (לילד אין כלים
להבין או לתפוס טראומה כזאת),כך נוצר צורך פנימי להבין את
ההורה, והוא מתבטא בחלומות, ובפנטזיות ומכוון להשלים את
'הפער', להבין מה קרה. כמו מומיק, הילד מהספר "בעיין ערך
אהבה" של דויד גרוסמן שמגדל במרתף את 'החיה הנאצית'. כך,
נוצר הדבר שאילני קוגן, פסיכואנליטיקאית המתמחה בטיפול בבני
הדור השני, מכנה 'חור שחור' בחיי הנפש של הילד. כמו
בפיזיקה, זהו חלל המלא בפנטזיות מודעות ולא מודעות בעלות
אופי תוקפני וחרדתי המכוונות ומעצבות את חיי הנפש.
מדוע כה חשוב לילד להבין מה קרה להורה?
בכדי ליצור קשר עם ההורה: פעמים רבות החוויה של הילד היא
שלהורה קרה משהו נורא, שהוא נמצא "שם" והמגע איתו חסום. הילד
ע ל"שם" הזה.רוצה ליצור מגע עם ההורה באמצעות הנסיון להג
בשביל לרפא את ההורה: הילד רוצה לעזור להורה כיוון שזקוק
להורה בריא ומתפקד. לכן מנסה להבין מה קרה, בכדי לדעת איך
לסייע לו. במובן אחר הילד מנסה לקחת לתוך עצמו רגשות של
ההורה, להיות 'המיכל' עבור ההורה, כך שההורה יוכל להיפטר
מהרגשות האלה (אשמה, חרדה, תוקפנות).
3. התופעה השלישית היא הנטיה של בני הדור השני לעשות אקטיבציה
של הטראומה של ההורים, כלומר, לחזור עליה בחייהם הם.
החזרה הכפייתית (פרויד) היא חזרה שבה משחזרים אירוע טראומטי,
' שמאפשר עיבוד בפנטזיה, מתוך משאלהלעיתים עם שינוי ב'תסרי
להשיג שליטה. פרויד מתאר לדוגמה את הילד שמשליך חפץ אל מתחת
למיטה ומחזיר אותו, וכך משיג תחושת שליטה בחווית הפרידה מן
ההורה (אובדן).
אצל בני הדור השני נמצא נטייה לחזור ולעשות אקטיבציה של מצבים
טראומטיים שהתרחשו בחיי הוריהם.
נראה שה'חור השחור' (הנפשי) מלא בפנטזיות מודעות ולא מודעות
ביחס לארועים שההורה עבר. עולם הפנטזיה הטעון הזה הוא שדוחף
לאקטינג (אקטינג – פריקה, דרך פעולה) , שהוא מעין נסיון
להחיות את הטראומה, להבין דרך זה את מה שעבר על ההורה ולשחרר
את מטען הפנטזיות המאיימות.