הסיטואציה האופיינית, גם אם לא הכרחית, באבחון של עבריני מין המופנים לאבחון על-ידי שירות המבחן היא מעין זו: האדם הודה בעבירה, והוא עומד לפני מתן גזר דין במשפטו. בגלל אופי העבירה, שאינו חד משמעי, או בגלל האישיות של הנבדק, שאינה בהירה דיה, קצין המבחן מוצא שהוא זקוק לחוות דעת שתעזור לו לגבש את המלצותיו לבית המשפט. במקרים רבים השאלות שהוא מפנה לבדיקה הן קבלת תמונה אישיותית, הערכת המניע הרגשי לעבירה, הערכת רמת הסיכון להישנות העבירה בעתיד והמלצות על טיפול אפשרי. האדם מגיע לבדיקה, עובר אותה וחוות הדעת מועברת לקצין המבחן ומעובדת לתוך הדו"ח שהוא מגיש לבית המשפט. שרות המבחן מפנה לאבחון עבריני מין מסוגים שונים, אך מכיוון שחלק משמעותי הם פדופילים, ומכיוון שלדעתי אלו מעוררים קשיים רגשיים עזים במיוחד, אתמקד בהם בהרצאה זו. רבים מדברי נכונים גם לעברייני מין אחרים.
הסיטואציה שתוארה כאן בצורה כרונולוגית פשוטה, אינה פשוטה כלל. היא טעונה מאוד רגשית ומעוררת בכל המשתתפים פנטזיות מודעות ולא מודעות עזות. בהרצאה זו ברצוני לבדוק כמה פנטזיות לא מודעות העשויות ללוות את הבדיקה ולהקשות עליה. ברצוני לבחון עד כמה הבדיקה עונה על פנטזיות אלו, ומה היא יכולה לתת במציאות. מובן שאינני מתכוון לסקור כל פנטזיה אפשרית בכל מקרה, אלא רק לטעון מספר טענות לגבי פנטזיות אפשריות.
אפתח בנבדק. עוד לפני שהודה בעבירה חרב עליו עולמו, במרבית המקרים זו הפעם הראשונה בחייו בה הוא נעצר, נחשף לסביבה עבריינית, נחקר במשטרה וחש מושפל. לעיתים קרובות אפילו סביבתו הקרובה מתייחסת אליו בחשד ואף בסלידה. המציאות החיצונית של חייו נחרבת ובמקביל מתמוטטת גם המציאות הפנימית. הוא נסער, לא פעם מלא בושה, וחש שהכל נדים לו ומסתייגים ממנו. האיזון הנרקסיסטי שלו משתבש לחלוטין. הוא חרד מאוד לגורלו, ובצדק. הרשעה במשפט עלולה לסיים את אורח חייו כפי שהכירם עד כה. הוא עלול להיכלא, לאבד את עבודתו, מקומו בחיים ובחברה.
מניסיוני, בבדיקה של עבריני מין, ואולי באופן מיוחד בבדיקה של פדופילים, בולטות שתי תופעות. ראשית, רבים מאלו שבדקתי נטו להכחיש את העבירה, לספר סיפור רך בהרבה מזה בו הודו, או לא לספר חלק מהסיפור. כביכול, ניתן להבין נטייה זו בנקל, האדם חרד מתוצאות המשפט, רוצה דו"ח שיעזור לו לקבל עונש קל ולשם כך מספר סיפור חמור פחות מזה שהתקיים במציאות, אלא שהסבר זה אינו מספק. לבודק אין קושי לקבל לידיו את כתב האישום, ולהשוות בין מה שהנבדק אמר לו לבין העבירה בה הודה. השוואה שכזו עלולה ליצור בו אותו שלנבדק יש קווים פסיכופטיים באישיותו, או במילים פשוטות שכל נבדק מבין – שהוא שקרן.
ודאי ששום נבדק לא רוצה לעורר רושם זה. בנוסף, לא פעם, גם כאשר אמרתי לנבדקים שכתב האישום נמצא בידי נטייה זו לא נעלמה, כך שקשה עוד יותר להניח שהם פעלו ממקום מודע.
תופעה בולטת שניה היא שהנבדקים הפעילו עלי לחץ רב, מודע ולא מודע, לכתוב דו"ח חיובי, שיעזור להם במשפטם וינקה אותם מעבירתם. הדבר הובע בבקשות מפורשות וישירות, בהדגשה של מחיר ההענשה לאדם ולסביבתו הקרובה, בבכי ועוד. גם כאן נראה לכאורה שההסבר לתופעה פשוט וקשור לרצון לקבל עונש קל, אך בבחינה מדוקדקת יותר התמונה נראית מורכבת יותר. ראשית, אין ודאות שלחץ מסיבי על הבודק יוליך דווקא לדו"ח חיובי, למען האמת, לא פעם לחץ כזה מוליד דווקא מוטיבציה הפוכה, שיש להתמודד עמה כדי לכתוב דו"ח מקצועי. סימון גבולות עדין, הסברים על האובייקטיביות של הדו"ח הועילו רק במיעוט של המקרים, וגם במקרים קיצוניים בהם ביקשתי מהנבדק להפסיק ללחוץ בקשותי לא הועילו. לעיתים אף נראה היה שהנבדק יודע שכדאי לו להפסיק ללחוץ עלי, אך הוא מתקשה לעשות זאת, כאילו הוא פועל כנגד האינטרס המודע שלו.
לעיתים אנו אומרים שלנבדקים כאלו יש "בעיה בשיפוט", חלק מהם בעלי אינטליגנציה גבולית ואישיות לא בשלה, ויתכן שאלו פשוט אינם מבינים את הסיטואציה, אך לא כל העבריינים כאלו ואחת השאלות שעשויות לעלות מהרצאה זו היא האם איננו ממהרים להשתמש בקביעה זו במקום לברר מה התעורר בסיטואציה. רבים מהנבדקים מבינים היטב מה עשו ומה ההשלכות של הרשעתם העתידית. אם כן, מה מוביל אותם לפעול בניגוד לאינטרס שלהם? יש להניח שפועלות כאן מוטיבציות לא מודעות. ברצוני לתאר מה עשויות להיות המוטיבציות.
כאמור, הנבדק הודה בעבירה. פעמים רבות הוא עשה זאת מתוך אמביוולנציה רבה. לא פעם הוא הודה כיוון שחשב שכך עונשו יהיה קל יחסית. הוא עשה זאת לאחר שחשב על-כך ככל יכולתו ולרוב לאחר שנועץ, אלא שכמעט אף-פעם הוא לא חשב על ההיבטים הלא מודעים של ההודאה. במקרים רבים רגע ההודאה הוא משמעותי מאוד – זהו הרגע שבו האדם הצהיר שעשה את המעשה, רגע שאין ממנו חזרה שבא מתוכו פנימה, ולכך יש השלכות משמעותיות מבחינה רגשית.
ברצוני לטעון שההודאה היא הרגע בו מתרסקת סופית הפסאדה של האדם כאיש הגון שיכול להשתייך לחברה, וכי הניסיון לספר לבודק סיפור עבירה מוחלש והלחץ של הנבדק על הבודק הם ניסיון לא מודע to undo את השבר.
פדופיליה מעוררת תגובות רגשיות עזות. בכל פעם שפדופיל מופנה אלי לבדיקה תגובתי הראשונית היא גועל וזעם. אינני מכיר את האדם, ובתוכי אני משוכנע שהוא דוחה ומאחל לו שירקב בכלא עד יומו האחרון. התגובה היא לעבירה ולא לאדם שביצע אותה. לא פעם אני אף מעסיק את עצמי בשאלה כיצד אוכל לראות את האדם בצלילות וללא הטייה רגשית, ומנסה להתגבר על הגועל והטינה הראשוניים שלי. עבירות אחרות אינן מעוררות תגובות כאלו. רוצחים עוררו בי פחד כאילו אני נמצא בסכנה. מועלים בכספי חברה עוררו בי
ביקורת מסוימת וצורך חינוכי. הסבר אפשרי לתגובה עזה ואופיינית זו היא שכאשר אדם מבוגר מנצל מינית ילד, אפילו יהיה זה ילד זר, הוא מערער על אחד הטאבואים העמוקים ביותר שלנו – האיסור האדיפלי על משכב הורים וילדים. זהו מעשה בלתי נסבל עבורנו בדיוק משום שבלא מודע הוא מממש את המשאלה האסורה של ילדותנו שהודחקה. הפדופיל שנתפס והודה עבר על איסור זה, הוא יעורר תגובות גועל וזעם בכל מי שיראה אותו. הוא איבד את חזות האדם המהוגן. במקרים רבים הוא ידע עוד לפני שנתפס והודה שבצע מעשה נבלה, אך יכול היה לשמור על מראית עין תקינה, על פסאדה חברתית ראויה. ברגע שהודה הפסאדה התרסקה לעד.
סלבוי ז'יז'ק, סלובני, פרופסור לפילוסופיה ולפסיכואנליזה לקאניאנית תיאורטית, מי שכתב ניתוחים סוציולוגיים ותרבותיים רבים בהם הוא משתמש בשיח הלאקניאני, ומועמד לנשיאות סלובניה בבחירות הרב מפלגתיות הראשונות שהתקיימו בה ב- 1990, מביא כמה סיפורים מעניינים הנוגעים להתרסקות פסאדה מסוג אחר. אחד מהם הוא על אלכסנדר פדייב, מי שהיה נשיא אגודת הסופרים הסובייטים בזמן כהונת סטאלין, וירה בעצמו מייד לאחר ששמע את הדיווח הסודי של חרושצ'וב בקונגרס ה- 20 של המפלגה הסובייטית. ז'יז'יק טוען שפדייב היה רחוק מלהיות מאמין תמים והיה מודע היטב לשחיתות המוחלטת של המערכת השלטונית. הוא האמין במראית העין הציבורית של האדם החדש הסוציאליסטי. הוא לא התאבד כיוון שלמד דבר מה חדש מהדוח של חרושצ'וב, וגם לא מכיוון שאחת מהאשליות שלו התנפצה אלא כיוון שאמונתו בכוח הפעולה של האשליה האידיאולוגית התרסקה. דוגמה אחרת שז'יז'ק מציע היא של ראש עיר גרמנית בתחילת 1945. כשצבא ארצות הברית כבש את עירו וכפה עליו ביקור במחנה ההשמדה הקרוב ביותר, הוא התאבד מייד עם שובו לעיר. ראש העיר התאבד לא מכיוון שלא היה מודע למתרחש מטעם המשטר אותו שרת ולכן לא היה מסוגל לשאת את האמת שטפחה על פניו, אפכא מסתברא, מי שלא ידע הוא מראית העין הציבורי, כך שלמעשה ההתאבדות שלו הייתה בבחינת אקט של צביעות אולטימטיבית, אקט של העמדת פנים שאינו יודע. הוא התאבד על-מנת להציל את מראית העין של אי-הידיעה התמימה שלו. דוגמה שלישית היא של ראש עיר אחרת במזרח גרמניה – "נאצי שנודע בשל יושר ליבו", שבפברואר 1945 רגעים לפני כניסת הרוסים לעירו, יצא לטייל ברחובה הראשי של עירו, מעוטר בשלל המדליות שלו, שם נורה על-ידי הרוסים, כל זאת בניגוד לרבים אחרים שהשתדלו להסיר מעצמם את עקבות עברם הנאצי. ז'יז'ק תוהה על המניע למעשה זה וכותב: "האם המחווה הזו… אכן כה אצילית? במה התגאה כל-כך ראש העיר? האם לא ידע באיזו מדינה הוא חי? אולי המחווה הזאת לא הייתה אלא ניסיון צבוע ונואש להשרות מעין אצילות על חיים, שבמקרה הטוב ביותר, היו מלאים בהתפשרויות עם הפושעים הגרועים ביותר?" .
זי'ז'יק מדבר על התאבדות שהונעה מצורך נואש להימנע מהכרה בשבר החזות המהוגנת של החברה. החברה, כביכול, אינה יודעת על פניה המכוערות, ומי שנושא בתפקיד הקשור לפנים אלו, ומזוהה עמם, לא יכול היה
לשאת את השבר, ולהניח לחברה לראות את צידה המנוול. הדוגמאות של ז'יז'ק מתארות מצב שונה מזה של הפדופיל, שאצלו נחשפים לא פניה המכוערים של החברה, אלא פניו שלו לעיני החברה. במובן מסויים יתכן שזו חוויה קשה עוד יותר. כל הפדופילים שבדקתי לא היו פסיכופתים, ואני משער שרובם ידעו, ברמה זו או אחרת, שפסאדת האדם המהוגן שלהם התרסקה .
כולנו מכירים את הסיטואציה בה אנו רוצים "לקחת חזרה" משהו שאמרו או עשינו. אמרנו משפט שפגע ביקר לנו או הכעיס מישהו שעלול להזיק לנו. התפרצנו רגשית במקום לא מתאים ועתה אנו מתביישים. סובבנו את הגה המכונית באי-שימת לב ועתה אנו צופים במכוניתנו בהילוך איטי כשהיא יוצאת משליטתנו ואין לנו מושג לאן כל זה יוביל. אם רק היינו יכולים to undo את רגע הטעות. להחזיר את המשפט לפה, את ההתפרצות ל-mind, להחזיר את הזמן דקה לאחור ולנהוג בזהירות.
בעבר היה לי משחק מחשב בו הייתי נהגה של ספינת חלל המסיירת במכרות נטושים בעולמות רחוקים מתוך ניסיון להשמיד ספינות רובוטים אויבות ולחלץ אסירים שנלכדו. בכל רגע במשחק יכולתי לשמור בזיכרון המחשב את מצבי, ולהמשיך לסייר במכרה עתיר הסכנות בלא דאגה. גם אם הותקפתי לפתע או לא שמתי לב, טעיתי בשיקול הדעת, נחפזתי למעשה חסר אחריות – תמיד יכולתי לחזור לאחור בזמן, לרגע שקדם לטעות. לפנטזיה מעין זו אני מכוון.
דוגמה מציאותית למוטיבציה שאני מתאר היא עמוס ברנס, שהורשע ברצח רחל הלר. ברנס הודה ברצח במשטרה והורשע על-פי הודעתו בינואר 1976. הוא ערער, אך בגלל הודאתו נדחה הערעור. ברנס לא הפסיק לטעון לחפותו בכל הזדמנות, חלק מפניותיו הופנו לשופט ביהמ"ש העליון שהרשיע אותו – השופט חיים כהן. לאחר תשע שנים החליט כהן לפנות לנשיא המדינה כדי שזה יחון את ברנס, אך ברנס סרב, ורק לאחר שכהן פגש אותו ושכנע אותו שיוכל להיאבק להוכחת חפותו במשפט חוזר גם לאחר שיקבל חנינה הסכים לצעד זה. ברנס המשיך לפעול זה עד שלבסוף זוכה בבימ"ש. מה מניע אדם שיכול לקבל חנינה ממאסר עולם לסרב לה ולדרוש את הוכחת חפותו? ברנס העדיף לשבת בכלא ובלבד שיוכל לדבוק בעמדה שהוא חף מפשע. הוא לא חיפש שחרור מהכלא, אלא השבה של תדמית האדם ההגון, השייך לחברה. ניתן להעיר בהקשר זה שיורם ביכונסקי, שהיה חברה של הלר והחשוד הראשון ברצח, שמעולם לא הובא לדין היגר לאחר כמה שנים לאנגליה, כנראה בגלל שלא יכול היה לשאת את החשד שדבק בו ומעולם לא התנקה באופן מוחלט.
ההודאה הופכת את העבירה מחשד לעובדה משפטית, מדבר שהנאשם יכול להכחישו ושמבחינת החברה אינו ודאי לדבר שקרה במציאות. זהו הרגע שבו העבירה יוצאת מהצללים והופכת לממשות חברתית. פנטזית ה- undo פעלה מן הסתם כבר ברגע בו האדם נעצר, אלא שההודאה, בגלל אופייה הופכת אותה לדומיננטית
במיוחד. האדם רוצה בכל מאודו שהמעשה שעשה יעלם ועמו ייעלמו תוצאותיו הרות האסון. בסיטואציית המבחן הוא מפעיל לחץ ניכר על הבודק להחזיר את הזמן לאחור. לחץ זה מעורר לא פעם העברה נגדית עזה אצל הבודק. תחושה שנכפה עליו משהו שאינו מסכים עמו, רוגז, תחושה של מאבק וגזלה של דרגות חופש.
לסיכום, סיטואצית הבדיקה אינה מאוזנת. לבודק יש כח רב, המלצתו עשויה להשפיע על גורל הנבדק במידה ניכרת, ושני הצדדים יודעים זאת. הבודק מבין היטב את הסיטואציה ואילו לנבדק היא כמעט תמיד זרה. אין זה מפליא שהסיטואציה מעוררת חרדה בנבדק, ובמידה מסוימת ניתן להבין את ההכחשה החלקית של העבירה ואת הלחץ על הבודק לכתוב דוח אוהד. טענתי היא שהכוח הרב המיוחס לבודק מגיע גם ממקור לא רציונלי ולא מודע: מושלכת עליו פנטזיה להחזיר את הזמן לאחור ואת הפסאדה של האדם ההגון למקומה.
עתה אנסה לאמר משהו על התהליכים הלא מודעים העוברים על הבודק וקצין המבחן. הניסיון לאמר משהו על קצין המבחן הוא צעד השערתי ופזיז מעט, משום שכל מפגשי עם קציני מבחן הוגבלו להפניות שקיבלתי, ומעולם לא פגשתי את עבודתכם בצורה אינטימית יותר, אם כן, אקח את הסיכון שדברי אינם מדויקים מספיק. ככלל, אני סבור שהתהליכים הלא מודעים העוברים על קצין המבחן דומים ברובם לאלו המלווים את הפסיכולוג. שירות המבחן הוא "ידו הארוכה" של ביהמ"ש, כפי שהגדירה זאת עו"ד שנתנה הרצאה במכון לאחרונה. אם נשאל ביטוי משפטי זה, הפסיכולוג הבודק הוא ידו הארוכה של שירות המבחן, וכפי שאנסה להראות להלן – המבחנים עצמם מקבלים לעיתים מעמד של יד ארוכה של הפסיכולוג.
השאלה הניצבת בפני בית-המשפט קשורה בענישה, והשאלות שקצין המבחן מפנה לבדיקה נגזרות משאלה זו. כאמור לעיל, לרוב השאלות נוגעות לקבלת תמונה אישיותית, הערכת המניע הרגשי לעבירה, הערכת רמת הסיכון להישנות העבירה בעתיד והמלצות על טיפול אפשרי. שאלות אלו קשורות זו בזו, ותכליתן לתת לשופט חוות דעת מקצועית בה יוכל להיעזר כאשר הוא מחליט על הענישה, חומרתה ואופייה, או כאשר הוא מחליט לבדוק אפשרות טיפולית-שיקומית. כמה מהשאלות עשויות לדרוש מיומנות קלינית והיכרות טובה עם המבחנים. כדי לתת הערכה אישיותית ראויה צריך בעל מקצוע טוב, אך מתן הערכה כזו לא מעוררת קושי רגשי מיוחד אצל בוחן מיומן. מתן ההסבר לעבירה טעון מעט יותר, אולם השאלה הקשה ביותר רגשית היא זו הנוגעת לרמת המסוכנות. שאלה זו עשויה להפוך את בטנו של הבודק ולגרום לו ייסורים קשים. אני סבור שאין לנו קושי לתת הערכה אישיותית לא רק מכיוון שהבדיקה מתוכננת לכך, אלא גם בגלל שמידע זה משפיע פחות על גורל הנבדק. הסבר העבירה טעון יותר משום שהוא עשוי להשפיע יותר על גזר הדין שיתן השופט. הערכת מידת הסיכון נחווית כעניין חורץ גורלות, וכאן החרדה רבה במיוחד. אם נכלא אדם שיכול להשתקם נחרב את חייו. כפי שאנו יודעים לפדופילים צפוי לרוב גורל מר במיוחד בבית הכלא. מאידך, אם נשחרר אדם מסוכן הוא עלול לפגוע בילד נוסף. מקצת מהלחץ שחש הבודק היא דווקא בגלל שהוא שלוחה של ידו הארוכה של ביהמ"ש. האובייקטיביות של חוות הדעת שלו נותנת לה משקל גדול יותר בבימ"ש.
כאמור, פדופיליה היא עבירה טעונה המעוררת רגשות עזים. גם אם במציאות השופט גוזר את גזר הדין, לא הבודק ולא קצין המבחן, הרי שעבור הבודק, ואולי גם עבור קצין המבחן, דין ההמלצה כדין גזר הדין. לטעות לכל כוון עשויות להיות תוצאות הרות גורל. אם רק היינו יודעים את העתיד, היינו יודעים האם הנבדק יחזור על מעשיו או לא היה לנו כל-כך יותר פשוט להמליץ על שיקום או לא. אנו מחפשים מישהו שיודע את התשובה, אובייקט אומניפוטנטי שיכול לספר לנו את העתיד, מכונת זמן. אני סבור שמשאלה זו מושלכת על הבדיקה. הבדיקה אמורה להיות האובייקט האומניפוטנטי, היודע כל, שיאמר לנו את העתיד. תמונת הראי של משאלה זו היא יחס מזלזל כלפי הבדיקה שאנו מוצאים לא פעם גם אצל פסיכולוגים באמירות כמו "אני לא מאמין בבדיקה".
במידה מסוימת אני סבור שהמשאלה האמורה אינה רק תוצאה של אופי העבירה של הנבדק, אלא גם תגובה ללחץ שהוא מפעיל עלינו להחזיר את הגלגל לאחור. אנו חשים נתבעים לנקותו, ולשם כך חייבים לדעת האם הוא לא יחזור שוב על מעשיו.
אשוב לפנטזית ידיעת העתיד, משחק המחשב שתיארתי סיפק אפשרות מעין זו. לאחר שחזרתי לאחור בזמן ידעתי בדיוק מה עומד לקרות, המשחק אומנם איבד לא מעט מהעניין שבו, אך הייתה בו תחושת רוגע ושליטה כיוון שידעתי מה יקרה בעתיד ולא הייתי צריך לחשוש מאסון כלשהו.
מהזווית אותה בחרתי לתאר ההבדלים המרכזיים בין קצין המבחן לפסיכולוג הם מחד שקצין המבחן יכול להחזיק באשליה שהפסיכולוג יוכל להיות אומניפוטנטי ולדעת את העתיד בעזרת הבדיקה, ואילו לפסיכולוג נותרה רק הבדיקה עצמה כדי לתלות בה את המשאלה, ומאידך, שקצין המבחן צריך לכתוב דו"ח לביהמ"ש כך שעמדתו מחייבת יותר. ניתן להעיר כאן שכאשר הבדיקה מופנית למתמחה הוא יכול להחזיק במשאלה שהמדריך יוכל להציץ בחומר הבדיקה ולחזות את העתיד.
אם כן, סיטואצית הבדיקה מפגישה שני אנשים חרדים. לאחד נשברה לעד פסאדת האדם המהוגן, ומשאלתו היא שהיא תחזור ותשתקם באורח פלא. השני צריך להמליץ על גורלו של הראשון, ומכיוון שהמדובר בעבירה חמורה ומטלטלת כל-כך רגשית היה רוצה שבאורח אומניפוטנטי יוכל לדעת את העתיד. במילים אחרות – סיטואצית הבדיקה מפגישה אדם שרצונו הוא במכונת זמן שתחזיר את הזמן לאחור עם אדם שרצונו הוא במכונת זמן שתחזה את העתיד.
האם הבדיקה מסוגלת למלא משאלות אלו? מחד, ברור שכוחה אינו בלתי מוגבל והיא לא מסוגלת להיות אובייקט אומניפוטנטי המניע את הזמן, ובכל זאת, הבדיקה אינה חסרת יכולת כלשהי. כדי להבין את העניין יותר אתאר בקווים כללים את הבדיקה.
הבדיקה, כפי שאני מבין אתה היא הערכה קלינית מפורטת מאוד, הנערכת מתוך כמה מקורות מידע. ראשית – חומר המבחנים עצמו מספק לנו שפע של מידע אובייקטיבי יחסית ומידע השלכתי ממנו אנו יכולים ללמוד גם נתונים אובייקטיביים כמו כישוריו האינטלקטואליים של הנבדק, הרגלי הלמידה שלו, יכולתו המוטורית וגם
על נתונים רגשיים-נפשיים כמו דינמיקה אישיותית, רמת הדחפים ומידת השליטה בהם, סוג ההגנות, חרדות מרכזיות, דפוס יחסי האובייקט וכו'. מידע נוסף מתקבל מראיון קליני מפורט שהבודק עורך. מקור מידע אחרון מתקבל מהאינטראקציה שהנבדק מקיים עם הבודק, מיחסו לבדיקה ומהתחושות שמתעוררות בבודק ביחס לנבדק בזמן הבדיקה – האם הנבדק מקרין חוסר אמינות, יהירות, עילגות, חרדה, משרה אמון וכו'. מקורות מידע אלו מפורטים בדו"ח בפרקים שונים. הראיון מסוכם לרוב בראש הבדיקה, אחריו מובא תיאור האינטראקציה עם הנבדק ובהמשך תוצאות המבחנים. הבודק משתמש בכל עושר המידע שתואר כדי לענות על השאלות שנשאל. כפי שניתן לראות, המדובר במאמץ קליני רב מאוד. אחד הדימויים הפופולריים לתיאור הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית הוא צילום רנטגן. כפי שצילום הרנטגן מספק לרופא תמונה של תוך גופו של החולה, כך הבדיקה מספקת צילום של תוך נפשו של הנבדק. כמות המידע שנאסף, מקורותיו השונים, הידע הרב שנצבר על כל מבחן והניסיון הקליני של הבודק הופכים את הבדיקה לתמונת הרנטגן הטובה ביותר שאנו יודעים לספק כיום. זו הסיבה לכך שעברייני המין נשלחים לבדיקה פסיכודיאגנוסטית, וזו הסיבה לכך שהמשאלה לאובייקט אומניפוטנטי מופנית לבדיקה.
מהם יתרונות הבדיקה? ניתן לחשוב על כמה, מעבר לתיאור שהובא לעיל. ראשית, וכמעט מובן מאליו, המבחנים מספקים לנו מקור אינפורמציה עשיר ונוסף על ההערכה הקלינית הרגילה המתקבלת מראיון קליני ומהאינטראקציה בודק-נבדק. מקור מידע שיש לגביו מסורת עשירה ונצבר לגביו ידע רב. חומר המבחנים הוא מעין "שלישי" הנכנס בין הנבדק לבודק. בסיטואציה הדחוסה שתיארתי, בה בודק שחש שהוא צריך לנבא את העתיד פוגש נבדק שמפעיל עליו לחץ להחזיר את הגלגל לאחור יש יתרון ניכר לחומר שנאסף על ידי סט קבוע של גירויים ומספק לנו תמונה נקיה יחסית של הנבדק. חומר המבחנים משוחרר יחסית הן מהיחס הרגשי השלילי שלנו כלפי העבירה, הן מהלחץ הניכר שהנבדק מפעיל באינטראקציה עמנו והן מתגובת הנגד שלנו לאותו לחץ. נקודה זו נכונה במיוחד כאשר חומר המבחנים מנותח על-ידי פסיכולוג נוסף לזה שהעביר את המבחנים, כפי שקורה לא פעם במכון.
בנוסף, אחד הקשיים הקיימים בכל הערכה של אדם הנתון במשבר קשורה להפרדה בין התמונה האישיותית לבין השפעות המשבר הנוכחי. גם כאן יש לחומר המבחנים יתרון מסויים כיוון שהוא מספק מדדים אחדים היכולים לתת לנו הערכה של השפעת המשבר מול התמונה האישיותית היציבה יותר.
הבדיקה נותנת לנו תמונה אישיותית עשירה, הנוגעת במדדים רלוונטיים לשאלת המסוכנות, כמו רמת הדחפים ויכולת השליטה בהם או בשלות הסופר-אגו. הבדיקה נותנת לנו גם מדדים שקשה לקבלם בהערכה קלינית רגילה הקשורים להתאמת האדם לטיפול. אלו לא הופכים אותה למכונת זמן אך במקרים רבים יש להם יתרון. כך, קיימים מקרים בהם הבדיקה נותנת תמונה חדה יחסית באשר לשאלה אם האדם יחזור על מעשהו. המקרה האחרון הזכור לי הוא של נער חרדי בן 19 נגדו התנהל משפט בגין מעשה מגונה בקטינה. חומר המבחנים העלה בברור שהמדובר בנער נורמטיבי למדי, החי בחברה האוסרת על ביטוי יצרי, שנסחף עם יצריו. עוד היה
ברור שלאחר המכה שחטף הוא לעולם לא יחזור על מעשיו. אם נחזור לרגע למטפורת צילום הרנטגן – הרי שבצילום זה ברור היה שהאדם בריא. בדומה – לעיתים נגלה שהאדם חולה, ונמליץ בלב שקט על כליאה. במרבית המקרים התמונה אינה חדה. גם במקרים כאלו ניתן לאמר משהו על מסוכנות מתוך חומר המבחנים, אך בעיני, ערכה של הבדיקה במקרים אלו היא לא דווקא בחזית העתיד, אלא בציון הכוון שעשוי להוריד את הסיכוי שהאדם יחזור על מעשהו. במקרים רבים הבדיקה נותנת לנו מידע המכוון לשאלה האם האדם יוכל ליהנות מטיפול, ואף על סוג הטיפול המומלץ. לא פעם אנו יכולים לקבוע בשקט יחסי שאם ביהמ"ש יפסוק על האפשרות הטיפולית עליה המלצנו הסיכוי לחזרה על העבירה נמוך.
לסיכום, בדיקה פסיכודיאגנוסטית אינה אובייקט אומניפוטנטי. היא לא יכולה להיות מכונת זמן שתחזה את העתיד, אך יש לה ערך רב. הבדיקה היא תמונת הרנטגן הנפשית הטובה ביותר שאנו יכולים לספק. היא יכולה לתת לנו תמונה אישיותית מקיפה וניתן להיעזר בה מאוד כאשר אנו בונים נרטיב שיסביר את העבירה. בבדיקה של פדופילים יש לה כמה יתרונות. היא נותנת מידע שמשוחרר יחסית מהתגובה הרגשית שמעוררת בנו העבירה, מהמשאלות הלא מודעות שתיארתי, ומהלחץ שמפעיל עלינו הנבדק. היא מאפשרת הפרדה מסויימת בין התמונה האישיותית הקבועה יחסית לבין השפעות הנוכחי. היא מאפשרת לנו לקבוע בלב שקט על מסוכנות או אי מסוכנות במקרים ברורים. לבסוף, אנו יכולים להיעזר בה כדי להמליץ על אפשרויות טיפוליות-שיקומיות שמימושן יוריד מאוד את רמת המסוכנות.