בהתבסס על הרצאה שניתנה לראשונה בכנס משפחות הקשת, פברואר 2010.
בעשורים האחרונים משנה מושג המשפחה את פניו בכיוונים שונים. השינויים האדירים בתחום הפיריון כמו גם בפתיחות החברתית הביאו להתפתחותן של וריאציות משפחתיות שונות וביניהן להתרחבות תופעת ההורות החד מינית, שגם לה עצמה וריאציות רבות ומגוונות. מכאן עולה גם הצורך לחשיבה על המאפיינים וגם על הקשיים היכולים להופיע אצל ילדים הגדלים במשפחות חד מיניות, וזאת מבלי לבוא ולטעון כי ילדים אלו סובלים בהכרח ממצוקה או כי במידה ויש להם מצוקה היא בהכרח קשורה לעובדת היותם ילדים הגדלים במשפחות חד מיניות.
במאמר של היינמן (2004), מופיעה דוגמא של ילדה בת 9 לזוג אבות הומוסקסואליים שהופנתה לטיפול על ידי צוות בית הספר שלה בשל קשיים חברתיים. היו לה מעט חברים בבית הספר והיא התקשתה להשתלב בקבוצה. הוריה הביעו חשש לפיו קשייה החברתיים קשורים להומוסקסואליות שלהם בשל נטיות הומופוביות של הצוות ושל הורי הילדים. עם זאת הסתבר כי בכל בוקר היה אחד מהם מלווה אותה לבית הספר ומקיים איתה טקס פרידה ארוך שכלל הליכה משותפת ללוקר, סחיבת הציוד וכד' – באופן שהיה בלתי מותאם לגילה. ניסיונות של הצוות לבקש מהם להיפרד ממנה בפתח בית הספר נענו בדרך כלל למשך זמן קצר אך מיד אחר כך היתה חזרה לדפוס הקודם. יתכן כי טקס הפרידה הארוך נבע מתחושות הקשורות למאפייניה הייחודיים של המשפחה, אך לא בהכרח. יתכן למשל כי הקושי של ההורים להיפרד מהילדה נבע מחרדות שהיו להם ביחס להורות המיוחדת שלהם, אך יתכן גם כי הקושי שלהם לעודד את הילדה לתפקוד בוגר ועצמאי נבע מגורמים אחרים. כך או כך נראה כי הקשיים בהם עלה צורך לטפל קשורים בהתנהגותה הבלתי תואמת גיל של הילדה. מכאן שיש מקום לזהירות באשר לייחוס ההשפעה שיש להורות החד מינית על קשייה של הילדה – אך ניתן לאמר כי יש מקום לזהירות בשני הכיוונים: אין מקום לקפוץ למסקנות מהירות מדי בכיוון זה אך גם לא להתעלם ממנו.
האם זו ילדה הזקוקה לטיפול? – כן. האם זה מכיוון שהיא גדלה עם הורים הומוסקסואליים? לא. הילדה זקוקה לטיפול מכיוון שהיא סובלת ממצוקה כלשהי באופן שמעכב את התפתחותה ופוגע בהסתגלותה החברתית. האם העובדה כי הוריה הומוסקסואליים תרמה למצב זה? – יתכן. יתכן למשל כי בשל תחושות של חוסר ביטחון ואולי אף אשמה שקשורה בהורותם המיוחדת הם מתקשים "לשחרר" את הילדה. זהו בהחלט נושא ששווה בדיקה, אך יתכן גם כי הקושי לשחרר את הילדה נובע מסיבות אחרות.
כיצד נדע מתי לפנות לטיפול? – באופן כללי ניתן לאמר כי כדאי לפנות לטיפול כאשר קיימת מצוקה. אולם, כשאנחנו עוסקים בילדים וגם במתבגרים קיימים מקרים רבים בהם הילד אינו מסוגל לבטא את מצוקתו בצורה ישירה ובאופן מילולי. הקשיים יכולים לבוא לידי ביטוי במגוון אופנים: יכולים להופיע קשיים חברתיים, קשיים התנהגותיים, קשיים לימודיים, קשיים רגשיים ועוד. יכולים להופיע סימפטומים בתחומים שונים: בעיות אכילה, בעיות שינה, חרדות, התפרצויות זעם ועוד ועוד. יכולים להיות מצבים בהם הילד אינו חש במצוקה באופן מודע אך הוא מתנהג אותה: למשל, מתבגר שבודק גבולות באופן קיצוני, נגרר להתנהגויות מסוכנות וכד' אך מבחינתו – הוא אינו חש בשום קושי. קיימים שני קריטריונים שחשוב לשים לב אליהם: 1. שינוי בהתנהגותו של הילד ביחס לעצמו ו – 2. מידת ההתאמה של התנהגותו של הילד ביחס לגילו. קיימים מצבים בהם למרות הקושי הרגשי שלנו כהורים לקחת ילד לטיפול רגשי יהיה לנו ברור כי הילד אכן זקוק לכך, ולעומתם מצבים "אפורים", בהם נתלבט האם כדאי לפנות לטיפול או שאולי ניתן לחזק את הילד בדרכים אחרות. כך או כך לא ניתן להתעלם מהקושי שלנו ומרגשות האשם המתעוררים בנו מול האפשרות של פניה לטיפול – איפה טעינו? מה עשינו לא נכון? מה יחשוב עלי הפסיכולוג? וכו'. אלה שאלות שמלוות כל הורה בפניה לטיפול רגשי עבור ילדו. כשמדובר בהורים הומוסקסואליים יכולים רגשות האשם להתקשר גם לעובדה זו. אין ספק כי חשוב להכיר ברגשות אלה, לדבר עליהם גם עם המטפל ולבדוק באומץ האם יש קשר ומה הוא הקשר בין ההורות שלנו לבין קשייו של הילד – אך בעיקר חשוב שלא לתת לרגשות האשם לחסום את האפשרות לטפל בילד.
האם קיימים נושאים ספציפיים עליהם כדאי לתת את הדעת בנוגע לילדים הגדלים במשפחות חד מיניות? (ספציפיים אך לא בהכרח ייחודיים):
השונות / האחרות של המשפחה ביחס לסביבה
קורבט (2001), מספר על ילד בן 7 בשם אנדי, שהגיע לטיפול עם שתי אמהותיו. לכאורה התמודדה המשפחה עם עובדת היותה יוצאת דופן כמו גם עם תגובות לא נעימות ולעיתים אף קשות בהן נתקלו מצד אנשים אחרים. למשל, כשילדים טענו כלפי אנדי כי זה לא הגיוני שבא לעולם על ידי שתי אמהות מכיוון שלצורך הפריה דרוש גבר, הוא ענה: "טפשים, לא שמעתם מעולם על תרומת זרע?". זו התמודדות המבוססת על הבנתו האינטלקטואלית של אנדי את המצב. בדומה לכך, אל מול תגובות אופייניות של חרדה ושנאה שעוררה לעיתים המשפחה, הפכו אמהותיו של אנדי פעילות בנושאים של קידום סובלנות וקבלת האחר ובדרך זו גם חינכו את אנדי. יחד עם זה, בשלב מסויים הסתבר כי גישתן זו אינה מספיקה. הן נקטו כאמור בגישה חינוכית ואקטיבית, אך הגיעו לטיפול מתוך הכרה כי המשפחה זקוקה למקום בו ניתן יהיה לעסוק בתחושות גם מבלי להגיב אליהן. משמעות הדבר היתה כי גם הן צריכות היו להכיר ולתת מקום לתחושות שלהן לגבי השונות של משפחתן. גם לאמהות המעורבות בפעילות למען קבלת האחר יכולים להיות רגשות של חרדה, אשמה וכד' ביחס לאמהותן האחרת. אמהותיו של אנדי למדו להכיר בעובדה כי על אף שכהורים אנחנו רוצים להגן על ילדינו מפני כאב, חרדה ורגשות קשים אחרים הרי שאין ביכולתינו לעצור את כניסתם של רגשות אלה לתוך חיי ילדינו, גם כשאנחנו פועלים באופן אקטיבי כנגד תופעות כאלה ואחרות. מה שניתן לעשות זה להכיר ברגשות הקשים, לתת להם מקום ולהכיל אותם. הכחשת ייחודיותו של המצב המשפחתי – אינה תורמת, להיפך – היא אינה מאפשרת לילד לחוות הכרה של ההורה ברגשותיו ועל כן אינה מאפשרת לו לחלוק את רגשותיו ולעבד אותם. הכחשת הנושא מעבירה את המסר כי זהו נושא קשה וכי אסור לדבר עליו והילד עלול על כן לחוות את רגשותיו כלא לגיטימיים. פעמים רבות ניתן להרגיע את החרדה מעצם הדיבור על הנושא שמעורר אותה: עצם ההכרה בנושא – יש בה משום הקלה.
קורבט גם מספר כי לאנדי היה קושי סביב אחת מאמהותיו בשל מראה הגברי. הוא חש בושה וכעס כלפיה וקורבט – כמטפל, עזר לאם להיות מסוגלת להכיר ברגשות אלה. הדבר אינו שונה באופן מהותי מאותו אב שבמהלך הטיפול בבתו בת ה – 10 הסתבר כי היא עסוקה בכך שהוא אינו מצליח לפתח לעצמו זהות מקצועית וכי היא ערה לכך שהוא אינו מרוצה מתחום זה בחייו ומרבה להחליף מקומות עבודה. האב, שקודם לכן לא העלה בדעתו כי הילדה מוטרדת מנושא זה, היה מסוגל עתה לשמוע כי לא רק שהיא עסוקה בכך אלא שהדבר מעורר בה דאגה. האב, אינו נדרש וגם אינו מסוגל למהר וליצב את עצמו מבחינת זהותו המקצועית כמו שאותה אם, אינה מצופה לשנות את מראה או את זהותה – אבל יש חשיבות עצומה ליכולת של כל אחד מהם להכיר במורכבות הרגשית שמיצר המצב עבור הילד ובכך לתת לגיטימציה לרגשותיו ולעיתים גם הסבר שמעבר.
גורמים שהינם חלק מובנה מתהליך הולדתם של הילדים
בתחילה, ילדים במשפחות חד מיניות היו ילדים שנולדו לזוגיות הטרוסקסואלית קודמת, אולם כיום קיימות אופציות מגוונות: תרומת זרע, תרומת ביצית ופונדקאות, אימוץ והורות משותפת. כל אחד מן המודלים מביא איתו מורכבות משלו. במודלים המתבססים על תרומה קיים אדם נוסף או יותר (הגבר שתרם זרע, האשה שתרמה ביצית, האשה הפונדקאית), שיש לו חלק בתהליך ההפריה אך הוא בחזקת אין / חסר / נפקד. מכאן שבאופן מובנה ונתון מראש קיים עבור הילד נושא ההתמודדות עם האין. אף שניתן להבין את המשאלה להכחיש או להמעיט מאוד את חלקו של אותו אדם בתהליך כי הרי הוא אינו חלק מהתא המשפחתי (זה לא אבא זה רק "התורם"), חשוב להכיר ולתת מקום לצורך של הילד לשאול שאלות, לפנטז, לאסוף מידע ואולי גם לכעוס ולהתאבל על האדם שאינו מכיר. אלא שצורך טבעי זה יכול לבוא לידי ביטוי רק אם תהיה הכרה של הוריו במשמעותו של אותו אדם עבור הילד. אין הכוונה למפגש ממשי אלא לעצם ההכרה בקיומה של סקרנות, פנטזיות ואולי גם חרדות או תחושות כאב ואובדן של הילד בנוגע אליו. קורבט (2001), מספר כי בתחילת הטיפול הפגין אנדי חוסר עניין בכל הקשור בגבר שמתרומת זרעו נולד, מה שהובן על ידי קורבט כביטוי לחרדה שעוררו בו מחשבות אלה. הסתבר כי גם אמהותיו לא הרשו לעצמן את החופש לחשוב או לפנטז על הגבר הזה באופן גלוי וכי אנדי הצטרף לדפוס ההשתקה המשפחתית ביחס לנושא. הוא חשש שמא במידה וירשה לעצמו לעסוק בו הוא עלול לפגוע באמהותיו או בקשר שלו עמהן. כאשר נפתחה בהדרגה אפשרות זו בטיפול, התעוררו באנדי פנטזיות גם כלפי קורבט עצמו – פנטזיות שהוא יהיה לו לאבא. במקביל התעוררה בו גם סקרנות כלפי חלקים גבריים שונים כמו למשל זיפי הזקן שלו. כל המהלך אפשר הכרה בתחושות של כאב הקשורות בחלקיות: מה אפשרי ומה אינו אפשרי אל מול המציאות כמו גם התעוררות של סקרנות בריאה והתפתחותית.
כאמור, כל אחד מן המודלים הקיימים היום ליצירת משפחה חד מינית מביא עימו מורכבות שראוי לחשוב עליה. סוגיות כגון הורות ביולוגית של הורה אחד בלבד או מקומם ומשמעותם של בני / בנות זוג במודל של הורות משותפת הם רק חלק מהנושאים שראוי לתת עליהם את הדעת.
יחסי משולש במערכת המשפחתית
התיאוריה הפסיכואנליטית יחסה ועדיין מיחסת חשיבות רבה ליחסי משולש (טריאנגולציה) ולשלב בו מתפתחים יחסים משולשים. בתאוריה הקלאסית הציע פרויד כי בשלב האדיפלי המתרחש בסביבות השנה השלישית – הרביעית לחיים, מתפתח משולש ביחסי הילד עם הוריו כך שהבן מגלה באימו ענין רומנטי, מה שמעורר בו חרדה קשה מפני אביו. חרדה לפיה אביו עלול לנקום בו בשל הרגשות והפנטזיות שהתעוררו בו כחלק מתחושת התחרות על אהבתה של האם. הוא מצליח להתגבר על השלב דוקא באמצעות הזדהות עם אביו. הבת לעומת זאת תגלה ענין באביה ותצליח בסופו של דבר לעבור את השלב באמצעות הזדהות עם אמה. פתרון השלב האדיפלי הינו שלב חשוב בהתפתחות על פי פרויד מכיוון שהוא מהווה את הבסיס להתפתחות הסופראגו – אותו חלק באישיותנו האחראי על תפיסת המותר והאסור, כמו גם על הערכים שלאורם אנו פועלים. הזדהותו של הילד עם ההורה בן מינו תשפיע על ההפנמות שלו ומכאן – על התפתחות זהותו.
תפיסה תיאורטית זו מציבה בפנינו שאלות קשות לגבי התפתחות ופתרון השלב האדיפלי במשפחות חד מיניות. בתאוריה הפרוידינית יש מקום משמעותי לג'נדר של כל אחד מההורים. אולם, התיחסויות מודרניות יותר בתיאוריה הפסיכואנליטית לנושא המשולש עונות לפחות על חלק מהקושי. על פי השקפה זו תפיסת המשולש מתחילה כבר בשלב מוקדם יותר בהתפתחות – עוד במהלך השנה הראשונה ובמובנים מסוימים, אולי כבר מן ההתחלה. על פי תפיסה זו מהותם של יחסים משולשים היא עצם ההכרה בקיומו של אחר – מחוץ למערכת הדיאדית (הזוגית) המאפיינת את הקשר של הילד בתחילת חייו עם הדמות המטפלת העיקרית בו, אמו בדרך כלל, ובנוסף – הכרה בכך כי קיימת מערכת יחסים בין אמו לבין אותו אחר. במערכת הדיאדית הילד תופס אותו ואת אמו כאילו הם אחד, באופן שבשלב הראשון אין כמעט תחושת נפרדות, כלומר הוא חש כי הוא ואמו אחד הם ובעצם מבחינתו, הם גם כל מה שיש. הוא אינו מכיר במציאות הקיימת מחוץ לו ולאמו – בזכות טיפולה המסור בו, כך שהיא מספקת את כל צרכיו ואינה מפגישה אותו עם מגבלות המציאות. מבחינתו של הילד הרעב פוגש שד או בקבוק זמן קצר ביותר אחרי שהוא חש בכלל בקיומו ורק בהדרגה יבחין בכך שמישהו – האם בדרך כלל, היא האחראית על סיפוק הצורך שהתעורר בו. היום מקובלת אמנם ההנחה כי כבר מתחילת חייו קיימים רגעים בהם חווה התינוק נפרדות מאמו ורגעים בהם הוא מכיר בקיומם של אנשים נוספים, אך בצדה קיימת גם ההנחה התאורטית כי חווית חוסר הנפרדות הינה עדיין החוויה המרכזית של התינוק בשלב זה של חייו. בהדרגה תלך ותתחזק ההכרה כי קיים שם אדם נוסף, או בעצם – אנשים אחרים, עולם אחר, מציאות – ולא רק הוא ואימו ואין זולתם. זו הכרה מכאיבה ולא פשוטה משום שהיא הולכת בצד ההכרה כי העולם אינו גן העדן שחווה התינוק, ושאין לו שליטה מוחלטת עליו – יש מציאות. כלומר אשליית הבועה שחווה התינוק בתחילת חייו הולכת ומשתנה באופן הדרגתי. הכרה נוספת היא כאמור, כי לאם יש מערכות יחסים אחרות שאין לו חלק בהן. לא מדובר רק על מערכות יחסים עם בני אדם אחרים אלא אפילו על מערכת היחסים שיש לאם עם עבודתה, עם תחומי עניין אחרים וכו' – אולם אין ספק שהקשר של האם עם בן / בת זוג, הוא הייצוג החזק ביותר של קשריה עם אובייקטים אחרים.
זוהי על פי התאוריות המודרניות מהות המשולש – יחסים משולשים מחייבים אותנו לפתוח את הדיאדה על מנת להכניס לתוך מערך יחסי עם העולם אדם / גורם שלישי – כך שיווצר מרחב יחסים חדש שלוקח בחשבון גם את קיומו של השלישי / האחר. יחסי משולש מאפשרים לילד יציאה מיחסים דיאדיים אותם ניתן להמשיל ליחסים דו מימדיים אל יחסים המתקיימים במישור תלת מימדי שבו עצם קיומו של קודקוד שלישי מאפשר מרחב התבוננות של כל אחד מחברי המשולש על היחסים הדיאדיים של השניים האחרים. כלומר, ברגע שהילד מכיר בכך שלשני הקודקודים האחרים במשולש – להוריו, יש מערכת יחסים משלהם, שהוא אינו שותף בה – הוא לומד להתבונן באחרים, וגם מודע לאפשרות שאחרים מתבוננים בו. האפשרות להתבונן בדברים מהצד נוצרת כאשר יש הכרה בקיומו של צד. התפתחות זו הינה התפתחות משמעותית ביותר הן מבחינה רגשית והן מבחינה קוגניטיבית. ההכרה בקיומו של גורם שלישי והיכולת להתבונן בדברים מהצד מביאה להתעוררות של סקרנות, של רצון לדעת, ללמוד, להבין דברים. מן הבחינה הרגשית אפשר כמובן לדבר על התפתחות של נפרדות ועצמאות אך גם על התפתחות היכולת לתפוס את נקודת מבטו של הזולת ולגלות אמפטיה כלפיו.
לשלישי תפקיד משמעותי בתמיכה בתהליך. השלישי (האב במשפחה המסורתית), הוא מי שתומך בהכנסת המציאות אל תוך חווית חוסר הנפרדות – קודם כל בעצם קיומו אך גם ביכולתו לעודד את האם לצאת בהדרגה למקום נפרד יותר גם אם מתסכל במעט עבור הילד. הוא גם מי שיכול לאפשר לילד הנאבק בין רצונו להתפתח ולהיפרד לבין רצונו להישאר בחוויה הסימביוטית הנעימה, התנסות ביחסים עם אוביקט אחר.
במשפחה הטרוסקסואלית, ההבחנה וחלוקת התפקידים בין הדמות המטפלת העיקרית, לבין הדמות ההורית המקבלת את תפקיד השלישי / האחר, ברורה בדרך כלל. גם במשפחה שבה ההורים נלחמים נגד חלוקת תפקידים סטריאוטיפית בהתאם למינם (כך שהאב מעורב יותר בחיי הבית ולעיתים אפילו לוקח על עצמו את התפקיד העיקרי בבית), עדיין תהיה מובחנות טבעית בין ההורים. במשפחות חד מיניות המובחנות יכולה להיות מורכבת יותר. עצם קיומן של שתי אמהות או שני אבות יכול להקשות על נושא המובחנות ביניהן/ם. יכולות כמובן להופיע וריאציות שונות בנושא חלוקת התפקידים במשפחה אך נראה כי במשפחות חד מיניות מתאפשרת גמישות גדולה יותר בחלוקת התפקידים – מה שלעצמו יכול להיות חיובי ביותר (מחקרים מצביעים למשל על כך שבמשפחה עם שתי אמהות מידת המעורבות של כל אחת מהן בגידול הילדים גדולה יותר מזו של האב במשפחות הטרוסקסואליות), אך אולי גם להקשות על מובחנות הדמויות ההוריות עבור הילד. שאלת המובחנות יכולה למשל לבוא לידי ביטוי באמצעות הכינויים ההוריים. במשפחה הטרוסקסואלית ההבחנה ברורה: אבא ואמא. במשפחות חד מיניות קיימות וריאציות שונות. יש משפחות בהם מנסים ההורים לכוון זאת מראש, אך מעניין לשים לב לרצונותיו של הילד שמבטאים לעיתים את צרכיו ההתפתחותיים. קורטז (1996), מספרת על ראיון שערכה עם זוג אמהות לסביות שסיפרו כי החליטו ביניהן כי לאחת יקראו "ממי" ולאחרת "ממה". בשלב מסוים כשאחד הבנים היה בן שלוש וחצי הוא החל להתעקש כי כל אחד מהילדים יקרא "ממי" לאמו הביולוגית. ניתן לשער כי בכך נתן ביטוי לצורך שלו בהגדרת אמו הביולוגית על מנת שיוכל להגדיר את אמו השניה כ"שלישי האחר". קורטז מציינת כי מבלי שיבינו את המשמעות לעומקה החליטו אותן אמהות לכבד בקשה זו. יחד עם זה, חשוב לציין כי מובחנות אינה חייבת לבוא לידי ביטוי בכינויים מובחנים, המהות היא החשובה. המהות היא האפשרות ליצר מובחנות בין ההורים כך שיוכל להיווצר מרחב משולש של התבוננות, הכרה במציאות ועוד. נתבונן לדוגמא בסיטואציה בה לא התאפשר מרחב משולש, דווקא בקרב זוג הטרוסקסואלי, הורים לילדה בת 8: הבת התלוננה על גירוי בעינה והאם התמלאה דאגה. כשפנתה להתיעץ עם האב הגיב גם הוא באופן חרד יתר על המידה כך שאף אחד מבני הזוג לא היה מסוגל לאזן את התגובה של השני באופן מותאם למציאות. אף אחד מהם לא הצליח ליצר חוויה של נפרדות – שלהם אחד מן השני ושלהם מן הילדה, כך שכל השלושה נותרו כדבוקה של חרדה מבלי שיהיה מי שיאזן או ירגיע.
ומה בכל זאת על החלקים האדיפליים שפרויד דיבר עליהם? האם וכיצד יבואו לידי ביטוי: ההתאהבות של כל אחד מהילדים בהורה בן המין השני וההזדהות שלו עם ההורה בן מינו. האם למשל בן לשתי אמהות יהפוך אחת מהן לפרטנרית "בנית" יותר עבורו – איתה יוכל להזדהות ביתר קלות, אולי בגלל מאפיינים אישיותיים שלה, בעוד אל השניה יתיחס באופן יותר פלרטטני? או שאולי יתיחס בתורות פעם אל זו באופן כזה ופעם להיפך…. האם נוכל להסתפק בהנחה לפיה הפונקציות האמהיות והאבהיות יכולות להיות ממולאות גם על ידי מי שזהו אינו הג'נדר שלו? היינמן (2004), נוגעת באפשרות שבן הגדל עם שתי אמהות עלול לחוות סוג של תחושת השפלה אל מול התפיסה כי במשפחה שלו קיימת הפחתת ערך בחלקו של הגבר בתהליך ההולדה – בעוד הוא עצמו מתפתח להיות גבר. אלה שאלות שיכולות לעורר חרדה אך יחד עם זה חשוב שתהיה לנו היכולת להתבונן ולהתיחס אליהן באומץ – כשכל מקרה לגופו.
ביבליוגרפיה:
Corbett, K. (2001). Nontraditional Family Romance. Psychoanal Q., 70:599-624.
Cortez, K. (1996). My two moms: Issues and concerns of lesbian couples raising sons. Phillips Graduate Institute Progress Journal, 5, 3-9.
Heineman, T. V. (2004). A boy and two mothers: New variations on an old theme or a new story of triangulation. Beginning thoughts on the psychosexual development of children in nontraditional families.Psychoanalytic Psychology. 21(1):99-115