סוגיות אתיות בטיפול קבוצתי, מאת: יוסי טריאסט

יאמר מיד: פסיכותרפיה קבוצתית היא בראש ובראשונה פסיכותרפיה. תנאי הכרחי אם גם לא מספיק לעסוק בה הוא היות איש המקצוע מורשה טיפול. מכאן שחלות עליו כל אותן חובות אתיות בסיסיות החלות על כל פסיכותרפיסט בתוספת סייגים אתיים המיוחדים לעבודה טיפולית עם קבוצות. עצם היות איש המקצוע מורשה טיפול עדיין אינה מכשירה אותו להיות מטפל קבוצתי. עליו להיות גם בעל ידע ומיומנויות ספציפיות הקשורים לעבודה עם קבוצות ( Peters, 1973; Bersoff, 1995 ).
ציון המובן מאליו לכאורה בא להעיד על אחת הבעיות האתיות המאפיינות להתרשמותי את התחום;  קיים ערפול רב באשר לשאלה מי רשאי להנחות קבוצות בכלל וקבוצות טיפוליות בפרט. נכון לעכשיו, העדר קוד אתי מחייב בארץ, למטפלי קבוצות, מותיר את התחום פרוץ  אך למען האמת,  .גם עיון בתקנונים אתיים המתפרסמים בחו"ל אינו מפזר את כל סימני השאלה.  רוב התקנונים שנסקרו מתייחסים ברמה כזו או אחרת של פירוט למהות היחסים שבין המטפל והמטופל , לשמירת הפרטיות, להגנה על הציבור מפני רשלנות מקצועית ולהבטחת רמה מקצועית נאותה של מטפלי הקבוצות. באופן מפתיע למדי מרבית הסעיפים  אינם מתייחסים במפורש לתנאים הייחודיים של הטיפול הקבוצתי כי אם מחילים עליו כללי אתיקה היפים לכל טיפול באשר הוא טיפול. לשם המחשה אסקור כאן בקצרה את תקנוני האתיקה של (1991 )AGPA  – The American Group Psychotherapy Association, את תקנון ה-   ASGW (1998) – Association for Specialists in Group Work ואת תקנון האתיקה של ה –  (1998 )IAGP – International Association of Group Psychotherapy .
ה –AGPA האיגוד האמריקאי לטיפול קבוצתי, הוא ארגון שחרט על דיגלו את המטרה "להוות פורום להחלפת דעות בין אנשי מקצוע בתחום הקבוצות, לסייע בפרסומם של נושאים המתייחסים לתחום, לקדם הכשרה הולמת למטפלי קבוצות, לעודד מחקר בתחום הפסיכותרפיה הקבוצתית ולשמור על רמה אתית גבוהה של העוסקים בתחום" (תקנון ה-  AGPA1991 ).  בחינה של תקנון האתיקה מגלה כי הארגון מכפיף את כל העוסקים בטיפול קבוצתי לתקנוני האתיקה הנהוגים באגודות המקצועיות אליהם משתייכים המטפלים מתוקף זהותם המקצועית העיקרית, למשל: פסיכיאטרים העוסקים בטיפול קבוצתי מצופים לנהוג על פי כללי האתיקה המתחייבים מתקנון האגוד האמריקאי לפסיכיאטרייה, פסיכולוגים כפופים לתקנות ה – A.P.A.  (הארגון האמריקאי לפסיכולוגים), עובדים סוציאליים לאיגודם וכו'. סנקציות הננקטות על ידי איגודים מקצועיים אלה כלפי מטפלים שסרחו, ייושמו באופן אוטומטי גם על ידי ה – AGPA . יש בכך משום הכרה שטיפול קבוצתי הוא מיומנות משנית הנקנית מכוח הרשאה שמעניק המקצוע הטיפולי הראשי המכשיר את העוסקים בו לעבודה טיפולית. מכאן ממשיך התקנון האתי לדון באספקטים אתיים נוספים הנוגעים לטיפול הקבוצתי:  הנה לדוגמא:
"האחריות למטופל" – סעיף זה כולל מחויבות למתן שירותי פסיכותרפיה תוך שמירת כבודו ועצמאותו של המטופל, הימנעות מדעות קדומות בכל הנוגע לגזע, מין, לאום, דת, גיל או מוגבלות גופנית;  יידוע ומתן אינפורמציה ביחס לטיפול הקבוצתי, לרבות זכויות וחובות המטופל; הקפדה על צרכי המטופל ומניעת טיפול בלתי נחוץ.
"שמירת פרטיות המטופל" – סעיף זה דן בחובת הסודיות של המטפל וחברי הקבוצה בכלל זה החובה למנוע העברת אינפורמציה לכל צורך שהוא (לרבות פרסום מדעי, התייעצות עם הגורם המפנה ועוד,)  ללא רשות המטופל. יוצא מכלל זה מצב של חיוב לגילוי אינפורמציה  מכוח דין או כאשר קיים  חשש שהמטופל מסוכן לעצמו או לזולתו. (למעשה אין כאן התייחסות ספציפית לבעיית שמירת הסודיות בקבוצה).
"שמירת המטופל והציבור מפני מטפלים בלתי מיומנים שהתנהגותם המקצועית בלתי מוסרית או בלתי חוקית" –  סעיף זה מתייחס בין היתר לחובת המטפל הקבוצתי להכיר במגבלות יכולתו המקצועית ואוסר יחס נצלני מכל סוג (מיני או אחר) כלפי המטופל.
"חובת המטפל לקיים רמה מקצועית נאותה בתחום הטיפול הקבוצתי" בין אם באמצעות למידה פורמאלית או באמצעות התעדכנות שוטפת במסגרות בלתי פורמאליות. סעיף זה כולל גם מחויבות להעלאת תרומה להתפתחות הידע בתחום (באמצעות מחקר, פרסומים מדעיים וכו') ונכונות להתרות במטפלים קבוצתיים שהתנהגותם חורגת מכללי האתיקה והמקצועיות. במקרה הצורך מוטלת על המטפל הקבוצתי חובה ליידע את המוסדות המורשים.
תקנון ה-   ASGWמתייחס למנחי קבוצות מומחים שאינם מטפלים קבוצתיים בהכרח.     גם הוא מכפיף את חבריו לתקנות האתיקה של "ארגון הגג של היועצים האמריקאים"  –  ה -A.C.A.  American  Counseling Association) ) אך אינו מבהיר במפורש מי רשאי לעסוק בטיפול קבוצתי.  תקנון האתיקה של מנחי הקבוצות דומה בעיקריו לזה של ה – AGPA אך שונה ממנו ברמת הפירוט ובהתמקדות באספקטים חברתיים וקהילתיים המיוחדים למדיום הקבוצתי. לדוגמא: סעיפו הפותח מציין את  האתיקה כמרכיב אינטגרלי בעבודתו של מנחה הקבוצות ומדגיש למעשה את מחויבותו להנחיל ערכים אתיים לקהילה באמצעות עבודתו בתחום הקבוצות.  ברוח זו מחייב התקנון את מנחה הקבוצות לקיים הערכה אקולוגית מוקפדת של צרכי הקהילה, המוסדות והארגונים שבתוכם ובחסותם מתקיימת הפעילות הקבוצתית – ולקחת בחשבון גורמים תרבותיים וערכיים של משתתפי הקבוצות לצורך קבלת החלטות מקצועיות בעניינם. סעיפיו העיקריים של התקנון דומים לאלה של ה- AGPA אך בחלקם מפורטים יותר: לדוגמא, כחלק מהגדרת יחסי מנחה–משתתף מחייב  התקנון  את מנחי הקבוצות לתכנן את תהליך התפתחותה של הקבוצה ולבצע (בכתב!) הערכה שוטפת של התקדמותה. כמו כן הוא מחייב לדעת לנמק ולהצדיק את הטכניקה הננקטת בהתייחס למטרות הקבוצה ולהקפיד על שימוש אתי בטכנולוגיות. התקנון אף מתייחס לגובה התשלום הנגבה על ידי חברי האיגוד ולהסדרי ביטוח רפואי. בסעיף חובת ההכשרה הנאותה מפרט התקנון את תחומי הידע הנדרשים (הכרת תהליכים התפתחותיים של קבוצה, שליטה בתיאוריה ובטכניקה וכו') ואת החובה לפנות לייעוץ ולהדרכה במקרה הצורך. התקנון מדגיש את הצורך לבחור מועמדים מתאימים לקבוצות על פי יעדיהן ולהתריע על ניגוד אינטרסים אפשרי. בכל מקרה יש להעדיף את האינטרס האישי של הפרט על פני אינטרסים אחרים (בכלל זה של הקבוצה, כנראה). מנחה הקבוצה אמור לפרט בדקדקנות את חובות וזכויות המשתתף, את המצופה ממנו בתפקידו ואת משמעות הפעילות הקבוצתית. על אף הפירוט אין התקנון מציע כאמור הגדרה מפורשת מי רשאי לעסוק בטיפול קבוצתי להבדיל מיישום עבודה קבוצתית לצרכים אחרים.
התקנון האתי של ה – IAGP  – ארגון בינלאומי של אנאליטיקאים קבוצתיים שמרכזו בלונדון- מושתת כמאמר מחבריו על "עקרונות של צדק, מוסריות , עמדה של אכפתיות וכבוד לשונות" (תקנון ה- IAGP ). התקנון מפרט סעיפים דומים בכל לאלה שכבר הוזכרו (לרבות החובה לכבד את המטופל ואת עמדותיו וערכיו, להציג בפניו בשקיפות את הרציונל של הטיפול הקבוצתי ולוודא שזהו אכן הטיפול המומלץ עבורו ושהוא כשיר לעמוד בו, להקפיד במידת הצורך לשלוח אותו לטיפול רפואי מתאים במידה וקיים חשש למחלה אורגנית וכו'). כקודמיו, כן גם תקנון זה מכפיף את האנאליטיקאים של הקבוצות לאגודותיהם המקצועיות – אך בנוסף להם מתייחס בהרחבה יחסית אף למטפלי קבוצות העוסקים בהכשרת מטפלים קבוצתיים ובהדרכה תוך הדגשת מחויבותם לתלמידיהם ולמודרכיהם כמו גם למטופליהם של הללו ( באותם מקרים שבהם קיים חשש שהמודרך או התלמיד-המתמחה אינם כשירים לנהל עבודה מקצועית נתבעת התערבותו של המטפל- מדריך). גם תקנון זה מציין במפורש את מחויבותו החברתית של מטפל הקבוצות לתרום את תרומתו לקהילה בתחום מיומנותו.
בישראל, כאמור,  לא קיים לפי שעה תקנון אתי מחייב למטפלי קבוצות. עם זאת , תקנון האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים (1998 ) קובע באופן כללי: "על הפסיכולוגים לשאוף לשמירה על סטנדרטים גבוהים של מיומנות מקצועית בעבודתם , תוך הכרה בגבולות יכולותיהם הספציפיות ומגבלות ניסיונם; וכן יספקו רק את השירותים וישתמשו רק בשיטות שלהם הוסמכו באמצעות השכלה והתמחות". (ההדגשה שלי)
אנשי טיפול לא מועטים רואים בעבודה קבוצתית הרחבה "טבעית" של עבודתם הטיפולית הפרטנית, אף שרק מיעוטם , כך נידמה, עברו טיפול קבוצתי בעצמם ורק חלקם עברו הכשרה מסודרת בתחום זה. (נדמה שיותר מטפלים סבורים שכישוריהם כמטפלים פרטניים מאפשרים להם לעבוד גם עם קבוצות, ללא הכשרה נוספת,  מאשר  עם כל מדיום טיפולי אחר [כמו למשל טיפול זוגי, משפחתי, וכו']) תורם לכך מן הסתם הלחץ הקיים (בעיקר בשרות הציבורי) להפעיל קבוצות מטעמים אקונומיים – אך יתכן גם ששורשי התופעה עמוקים יותר ונעוצים בהיכרות האינטימית והאינטואיטיבית שיש לכל אחד מאתנו עם קבוצות משחר נעוריו. כבר העיר ביון (1961 ) בספרו "התנסויות בקבוצות" כי היכולת להיות חבר קבוצה ("קבוצת הנחות בסיסיות") היא יכולת מולדת, המצויה בכל אחד ואחד מקדמת דנא ואינה מחייבת למידה. מה שנראה נכון לגבי היכולת להשתלב באופן ספונטני כחבר בקבוצה אינו נכון בהכרח לגבי היכולת להנחות אותה. הנחיית קבוצה מחייבת מיומנות טכנית ספציפית, ניסיון קליני  וידע תיאורטי בתחום והפסיכודינמיקה וההתפתחות של קבוצות.
אי הבהירות השוררת ביחס לשאלה מי רשאי להנחות קבוצות בולטת עוד יותר כשהדברים נוגעים לשאלה מי רשאי להנחות קבוצות טיפוליות. קיימת נטייה לטשטש את ההבדל שבין הנחיית קבוצות לצורך טיפול "פסיכו-תרפויטי" –  לבין הנחיית קבוצות לצרכים מגוונים רבים אחרים כגון "פיתוח רגישות בין-אישית וצמיחה אישית" (Sensitivity training and Personal Growth) "קבוצות למידה" (Study Groups) "קבוצות ממוקדות בעיה" (Problem Oriented Groups)  ) ועוד ועוד (Shaffer & Galinsky, 1974).) העובדה שכל קבוצה המונחית בגישה פסיכו-דינמית, עשויה כחלק מביצוע משימותיה לעסוק בתהליכים לא מודעים המתרחשים בתוכה –רק מעצימה את הבלבול. הנחת היסוד היא כי תהליכים פסיכו-דינמיים בלתי מודעים מתרחשים בכל קבוצה באשר היא קבוצה (Tuckman, 1965 ) וחקירתם עשויה לקדם את כל אחת מהמטלות שהוזכרו – אך מטבע הדברים השימוש הספציפי והמובחן שיעשה המנחה בתהליך הקבוצתי הוא פועל יוצא של מטרת הקבוצה והוא משתנה בהתאם לאופייה ול"משימתה הראשונית". יישום עבודה על תהליכים קבוצתיים לצורכי טיפול אינו דומה ליישומו לכל מטרה אחרת (Bion, 1961 ).
דוגמא לבלבול: הנטייה לזהות עבודה פסיכו-דינמית עם טיפול באה לידי ביטוי באמירה הנשמעת לעיתים קרובות בקרב מנחים ומונחים כאחד : אנחנו 'עושים' דינמיקה קבוצתית". בדרך כלל כוונת האומרים לציין בכך שהם שותפים לקבוצה החוקרת את תהליכיה הלא מודעים תוך כדי ובזמן התרחשותם. אולם אמירה זו אינה מבהירה לאיזה צורך נעשית חקירה זו ובאיזה אופן היא אמורה לקדם את מטרת הקבוצה. לעתים קרובות  יסתבר שהכוונה היא לקבוצה שייעודה חקירת יחסים בין-אישיים לשם הגברת הרגישות הבין-אישית וצמיחה אישית (T. Group , או (Study Group) . אף על פי שקבוצות מעין אלה דומות במובנים רבים לקבוצות טיפוליות באווירתן ובתוכניהן הן אינן כאלה. אלו קבוצות למידה באופיין (Golombievsky, 1970;  Schaffer &$ Galinsky, 1974) . שלא כמו בקבוצה טיפולית הן אינן עוסקות מעצם הגדרתן בפסיכו-פתולוגיה, אינן מניחות אפריורית משאלה של חבריהן לשינוי, בוודאי שלא ל"ריפוי" ואינן עוסקות בדרך כלל בעברם האישי של המשתתפים  לצורך הבנת השפעתו על התנהלותם בהווה.
(לסיכום (טשטוש התחומים והעדר הנחיות ברורות בחוק מעלה אפוא, ביתר שאת את משקל הסוגיה האתית מי רשאי מתוקף הכשרתו לעסוק בהנחיית קבוצות בכלל ובטיפול קבוצתי בפרט (Peters, 1973).
טיפול קבוצתי הוא עיסוק ייחודי בתחום הנחיית הקבוצות. בתור שכזה הוא מחייב כישורים ומיומנויות ספציפיות. ברוח הדרישה האתית למקצועיות הוא מחייב הכשרה ייחודית הן בתחום הטיפול והן בתחום הקבוצות. רשאי לעסוק בו לפיכך מי שעונה על תנאים בסיסיים אלה: א. הוא מורשה טיפול ב. הוא בעל כישורים (אישיותיים ומקצועיים) מתאימים (Bergin, 1975). ג. הוא בעל ידע ומיומנות בתחום הנחיית הקבוצות או לחילופין רוכש אותם תוך כדי עבודה עם קו-מנחה מנוסה ובלווי של הדרכה מסודרת.

מהי ההכשרה המקצועית הנדרשת

תחום הקבוצות הוא תחום עתיר ידע. מטבע הדברים המודלים השונים והרבים, המנסים לתאר ולהסביר את התנהגותן של קבוצות, מושפעים מ"תיאוריית-האם" שמתוכה הם נגזרים. ("תיאוריית-אם" לצורך העניין היא תיאוריה מקיפה הכוללת התייחסות למבנה ולדינמיקה של האישיות, להתפתחות, לפסיכופתולוגיה ולפסיכותרפיה – כגון התיאוריה הפסיכואנליטית על זרמיה השונים, תורת הגשטלט, ביהביוריזם וכו'). בדרך כלל מודל של התנהגות קבוצה כולל בתוכו התייחסות לשאלות כגון מהי קבוצה? ("אוסף של פרטים"?, "שלם הגדול מסכום חלקיו"?, "מערכת"?), מהי מערכת הכוחות המסבירה את התנהגותה – זוהי התיאוריה אודות ה"פסיכו-דינמיקה של הקבוצה",  מהו התהליך המאפיין את התפתחותה (אילו פאזות או שלבים התפתחותיים אוניברסליים מאפיינים אותו), מהן יכולותיה ומהם סיכוניה של הקבוצה ועוד. לרוב מתייחס המודל גם לאספקטים טכניים הנוגעים למיומנות ההנחיה. תחום ידע רלוונטי אחר הוא כל נושא ה-Setting  קרי, הבניית הקבוצה לצורך קביעת כללי עבודתה, מספר חבריה, תדירות מפגשיה וחוזה עבודתה. תחום זה מכסה גם ידע הקשור לתהליך "הורתן", בנייתן והרכבתן של קבוצות.
תחום הטיפול הקבוצתי כולל בנוסף למוזכר לעיל גם דיון בסוגיית הכוחות התרפויטיים (Yalom, 1973 ) של הקבוצה, הקשר בין הפסיכו-דינמיקה של הקבוצה ומלאכת הפסיכותרפיה הקבוצתית (Whitaker, 1987 ) , הקשר שבין מאפייני אישיות וסוגי פסיכו-פתולוגיה שונים עם תפקידים (Roles)  בקבוצה לרבות שאלת התאמתם של מטופלים שונים למדיום הטיפול הקבוצתי (Kellerman, 1979 ) ועוד ועוד.
איש מקצוע העובד עם קבוצות אמור להכיר ולדעת תחומי תוכן אלה ואחרים ולהיות בעל ניסיון מעשי ובעל מיומנות בתחום ההנחיה.
הכשרת מנחי קבוצות מתקיימת בארץ במסגרות אוניברסיטאיות, במכללות ובהכשרות פרטיות. רוב התוכניות פתוחות לאנשי מקצוע מתחום מדעי ההתנהגות בכלל זה פסיכולוגים (מכל ההתמחויות), עובדים סוציאליים, מרפאים בתנועה ובפסיכו-דראמה, רופאים ופסיכיאטרים, אחיות מוסמכות ועוד. מקומות להכשרת מטפלים קבוצתיים הם נדירים הרבה יותר. גם כאן מדובר בהכשרה הניתנת במסגרת אוניברסיטאית או פרטית. המסגרות האוניברסיטאית פתוחות למורשי טיפול בלבד.

סוגיות ודילמות אתיות הנוגעות לתיאוריה ולטיפול הקבוצתי

מקור מרכזי לדילמות אתיות עקרוניות בתחום הקבוצות הוא הקונפליקט האינהרנטי המתקיים בין צרכי הפרט והקבוצה. המתח המתמיד השורר בין יצריותו של האדם (האיד) ואיסורי החברה (המופנמים כסופר-אגו) נדון כבר אצל פרויד בהרחבה במאמרים כמו "תרבות ללא נחת" (Freud, 1111 1930), "הפסיכולוגיה של ההמון והאנאליזה של האני" (Freud, 1921 ), "טוטם וטאבו" (Freud, 1111 1913 ) ועוד. ברוח "מודל-הדחף" נוסחה ה"תקינות הנפשית" במונחי "איכות פתרונות הפשרה של האגו" שמוצא האדם ה"אשם-תמיד" לקונפליקטים הבלתי נמנעים הטבועים בו מעצם מהותו. השאלה עד כמה ממצאיה של הפסיכואנליזה בנושא זה הן "עובדות מדעיות" או "עמדות אתיות" היא מעבר לטווח סקירה זו. אגע כאן רק באותם אספקטים המתייחסים ישירות לתיאוריה אודות ה"פסיכו-דינמיקה של קבוצות" ולהשלכותיהם האתיות. בתחום זה ניתן לאפיין שתי גישות בסיסיות באשר למהותה של הקבוצה: זו המכונה ה"פסיכואנליזה בתוך הקבוצה" (Wolf & Schwartz, 1962) וזו המכונה ה"פסיכואנליזה של הקבוצה" (Bion, 1961; Foulks & Antony, 1965; Kieble & Stein, 1981 ) . בעוד הראשונה שמה את האינדיבידואל במרכז ורואה את הקבוצה כ"התקבצות-של-אינדיבידואלים" המפתחים יחסי "העברה-מרובה" (Multiple Transference ) אלה על אלה – השניה הופכת דמות ורקע ורואה את הקבוצה כ"שלם", כמערכת המתפעלת את האינדיבידואל בדרכים בלתי מודעות וסמויות מן העין. למעשה בגישה זו האינדיבידואליות היא סוג של אשליה ממש כשם ש"הקבוצה-כשלם" היא סוג של אשליה ואולם קיומן של אשליות אלה בעולם הפנטזיה של המשתתפים הופכת אותן למציאות פסיכולוגית שתבוא לידי ביטוי ממשי ב"תרבות" הקבוצה. בתפיסה זו האדם הוא "מערכת פתוחה". ככזה הוא "חדיר" להשלכות הזדהותיות (Projective Identification). מתקיימים בינו לבין הקבוצה יחסי "מכיל-מוכל; "הוא משתמש בקבוצה כמדיום להחצנת הקונפליקטים הפנימיים שלו – ובו בזמן נושא בתוכו את מה שהושלך אל תוכו. באמצעות מנגנונים אלה הוא מתופעל על ידי הקבוצה כ"דובר" מטעמה. משתמע מכך כי יכולתו של אדם בקבוצה לדבר בשם עצמו (לומר "אני") אינה מבוססת יותר מיכולתו לדבר בשם הכלל (לנקוט לשון "אנחנו"). למעשה אפילו "מנהיג" הקבוצה אינו נתפס אלא כ"שליח" מטעמה, "מוציא לפועל" של כמיהותיה ומשאלותיה הבלתי מודעות (מה שלא מונע מן הקבוצה להתכחש למנהיגיה לעתים עד כדי תקיפתם על עצם הדברים שנשלחו לבצע עבורה).
הטיפול הקבוצתי המתנהל במתכונת של ה"קבוצה-כשלם" מתמקד אפוא בפתולוגיה של הקבוצה יותר מאשר בפתולוגיה של היחיד. בגרסתה הרדיקלית (Bion, 1961) תופסת הגישה את הפתולוגיה כקבוצתית במהותה. יש לכך  השלכות מרחיקות לכת על הבנת התנהגותו של היחיד בקבוצה כמו גם על תפיסת תפקיד המנחה והמטפל הקבוצתי. ביון מרחיק לכת עד כדי להציע למטפל הקבוצתי להימנע לחלוטין מעבודה עם יחידים בקבוצה. הוא רואה בכך סוג של "הגנה קבוצתית" המחבלת ביעילות עבודתו של המטפל (Pairing). עליו להתמקד בהבנת התהליך של ה"קבוצה-כשלם" ובאופן שבו היחיד רואה את הקבוצה והיא אותו. נגזרת מכך טכניקה של הנחיה המתייחסת אל היחיד כמבטא "קול קבוצתי". עמדה זו,  ומעוררת מטבע הדברים דילמות אתיות עקרוניות.  עמדת ה"קבוצה כשלם" ואכן הותקפה באופן מסורתי על ידי אנשי הזרם המתנגד (Wolf & Schwartz, 1962). אתמקד אתרכז כאן רק בטיעון האתי שהועלה על ידם – לפיו נודפים מן התיאוריה של הקבוצה-כשלם ניחוחות של פשיזם בהיותה תיאוריה המעמידה את הקבוצה מעל לפרט. כנגד טכניקת ההנחיה הם טוענים שזו שוללת מן המשתתפים את זהותם, ייחודם ועצמיותם ונוטלת מן היחיד את אחריותו למעשיו. אנשים באים לטיפול "בשביל עצמם" ולא "בשביל הקבוצה" הם מזכירים (חלק מן התקנונים האתיים שנסקרו  ראו , כזכור,  צורך לציין במפורש את חובת המטפל להעדיף את טובת הפרט על פני טובת הקבוצה בשיקוליו הטיפוליים). למען האמת, טענות דומות נשמעות לא פעם מפי משתתפים החווים את פירושיו של המנחה כמפקיעים את עמדתם העצמאית לטובת הקבוצה ו"שודדים" מהם את עצמיותם. מנגד גורסים אנשי "הקבוצה כשלם" (Bion, 1961; Foulks & Antony, 1965; Kieble & Stein, 1981 ) כי הביקורת האתית נוגעת בסכנות של "שימוש לרעה" בתיאוריה ולא בתיאוריה עצמה –  ומקורן לרוב בחוסר הבנה של עמדת ה"קבוצה-כשלם" או לחילופין,  במעידות הנובעות מהעברה נגדית של המטפל. הגישה מאפשרת לדעתם (ולדעתי) להוציא את המיטב מן המדיום הקבוצתי. ההתמקדות "בקבוצה-כשלם" מאפשרת לחבריה באופן פרדוכסלי בחינה עמוקה של עצמיותם לרבות "חדירותם" לזולת,  תלותם ב"אחר", יחסם ל"זר" ו"למוכר" כמו גם תרומתם ליצירת תרבות קבוצה. בתוך כך גם נושא האתיקה עצמו עשוי להפוך חומר לעבודת הקבוצה. יכולתה של קבוצה לסגל לעצמה אמות מידה אתיות הופכת במובן זה לסממן של בריאותה הנפשית ומאפיין של יכולת העבודה שלה (Work Group ). מן האספקט האתי – הגישה לא זו בלבד שלא נוטלת מן הפרט את אחריותו למעשיו כי אם תובעת ממנו  רגישות גבוהה לזולתו ואחראיות על האופן שבו הוא "משתמש" בו (במובן וויניקוטיאני) או נותן עצמו ל"שימושם" של אחרים (Winnicot, 1111 1969 ). עם זאת אין ספק שהיא מחיבת את המנחה למשנה זהירות בשימוש שהוא עושה בקבוצה ובאופן שבו הוא מתמודד עם הכוח המוענק לו מתוקף הטרנספרנס האוניברסלי של הקבוצה עליו כ"דמות אב" או "דמות אם" ( Freud, 1921 ). נקודה זו אכן זוכה להתייחסות בחלק מן הסקירות התיאורטיות הנוגעות לסוגיות אתיות מיוחדות לעולם הקבוצות Van Hoose & Kottler 1985)  )
הנה דוגמא שעשויה להמחיש את הזהירות המתבקשת בהפעלת השפעתו של המנחה:  חלק מתרומתה הייחודית של הקבוצה הטיפולית היא יכולתה לאפשר למשתתפיה חקירת התפקידים (הבלתי-פורמאליים והלא-מודעים) שהם נוטלים או מקבלים בקבוצה (Kellerman, 1979). תפקידים מסוימים מעוררים דילמות אתיות; אחד מאלה הוא תפקיד ה"שעיר לעזאזל". לא פעם מתמרנת הקבוצה אחד מחבריה לתוך "פינה" סאדו-מזוכיסטית. כאשר הדבר נעשה בשיתוף פעולה בלתי מודע של אותו משתתף הוא עלול למצוא עצמו משחזר דפוס התנהגות מוכר מבלי יכולת לשנות אותו. ראוי לזכור שאחד הגורמים המעודדים  תופעת שעירות לעזאזל הוא קושי של הקבוצה לבטא תוקפנות ישירה כלפי מנהיגיה/מנחיה. לא פעם מעדיפה הקבוצה "להקריב" אחד מחבריה כדי להגן על המנחה או כדי להתגונן מפניו. נכונות של המנחה "לקחת" אליו את התוקפנות ולפרש את האספקט הטרנספרנסיאלי הזה שלה,  עשויה להיות צעד מועיל ואתי גם יחד. הקושי או העדר נכונות לבחון היבטים אלה מהווה ללא ספק בעיה אתית שלא לדבר על כשל מקצועי. למעשה טיפול כושל של המנחה בתוקפנות המופנית כלפיו עלול במקרים מסוימים אף לתרום להיווצרות תופעה של שעירות לעזאזל. למשל: מנחה מוצא עצמו מותקף על ידי אחד מחברי הקבוצה המבקר אותו על עבודתו תוך כדי ביטוי כעס רב ועוינות. המנחה בוחר להפנות שאלה אל הקבוצה הדוממת: "מה כל האחרים חושבים על זה?" הקבוצה קולטת את ההזמנה הלא מודעת בדברי המנחה לראות את אותו משתתף כחריג (זה "הוא"  מול "כל האחרים") ובוחרת מתוך קונפורמיות לגונן עליו ולבודד את החבר התוקפני.
התיאוריה של "הקבוצה- כשלם" מציעה דרך לשחרר את הפרט הכלוא בתפקיד כפוי טובה באמצעות איתור הפונקציה שהוא ממלא עבור הקבוצה. בדוגמא שלפנינו יוכל המנחה למשל להציע לקבוצה שעמדתו של אותו חבר מבטאה מן הסתם רחשי לב המתקיימים גם אצל חברים אחרים ולעודד אותם לשתף אותו בכך. נדרשת  מיומנות הנחייה על מנת לעבד בעיה מעין זו אך בראש וראשונה נחוצה נכונות  של המטפל להתמודד עם העברה נגדית אל מול הסכנה להפוך שעיר לעזאזל בעצמו.
סוגיות אתיות אחרות מתעוררות בתחום הרכבת הקבוצה ואיושה .
הנה לדוגמא דילמה אתית הנוגעת לשאלת הגודל הרצוי של הקבוצה ומידת מותאמותם של חבריה זה לזה.
ככל שקבוצה גדולה יותר כן פוטנציאל הרגרסיה שלה גדול יותר. לכך, כאמור, יש ערך טיפולי ואולם, ככל שמספר חברי הקבוצה גדול יותר כן היא מותירה מקום מצומצם יותר לעבודה אישית של משתתפיה והאפקטיביות שלה כקבוצה טיפולית נפגמת. אם נזכור שלא פעם  יש למטפל אינטרס כלכלי להגדיל את הקבוצה הרי שעלול להיווצר כאן מצב של ניגוד אינטרסים. על המטפל למצוא אם כן את האיזון הנכון שבין הצרכים האקונומיים, צרכיו של הפרט  וצרכי הקבוצה. הספרות מדברת בדרך כלל על 8 או 9 חברים כגודל אופטימלי לקבוצה טיפולית (Kellerman, 1979). מעבר ל- 12 משתתפים קיים ספק באשר למידת האפקטיביות של הקבוצה כקבוצה טיפולית.  (קבוצות המיועדות למשימות אחרות עשויות להיות גדולות הרבה יותר מבלי לאבד מהאפקטיביות שלהן).
בעיה הפוכה עלולה להתעורר כאשר מספר המשתתפים מתמעט והקבוצה נעשית קטנה במיוחד. הנה דוגמא מ"החיים": לפעמים מוצאים עצמם שני מטפלים עובדים עם קבוצה של שלושה אנשים כשהם עושים מאמץ הרואי לקיים אותה הן מתוך מחויבות לחברים שמגיעים והן מתוך תקווה להגדיל את הקבוצה בעתיד. במצב זה קורה לא פעם שזוג מנחים נקלע להתלבטות אם לקיים מפגש שהגיע אליו משתתף אחד (כי השני/ה חולה והשלישי במילואים) מצד אחד אין לכאורה ערך קבוצתי לקבוצה כה קטנה, בוודאי לא  למפגש הכולל שני מנחים ומשתתף אחד. מצד שני אין זה הוגן למנוע מן המשתתפים שהגיעו את זכאותם לקבל טיפול. התניית קיום המפגש מראש בהמצאות מספר מינימום של משתתפים אינה פותרת את הבעיה אלא רק מקצינה אותה שכן היא נותנת יתר כוח לאותם חברים שאינם מגיעים ומגבירה את התלות של שאר המשתתפים ברצונם הטוב. למעשה היא מעבירה את ה"מפתח" לקיום הקבוצה לידי החברים שהתנגדותם לטיפול היא הגבוהה יותר.  לטעמי הדרך הטובה ביותר לפתרון דילמות אלה הוא לא להיקלע אליהן מלכתחילה.  קבוצה קטנה מדי אינה יכולה לספק למשתתפיה את החוויה הייחודית של קבוצה טיפולית ולעיתים דרושה החלטה כואבת ואמיצה לסיימה – ואף על פי כן – במהלך חייה עשויה קבוצה טיפולית להיקלע לתקופות של מיעוט משתתפים. במקרים אלה נחוץ שיקול דעת הלוקח בחשבון את הצפי הריאלי להוספת חברים חדשים כדי לקבל החלטה אם להמשיך את הקבוצה או לסיים אותה. (בכל מקרה, מעבר לצורך הברור מאליו לבחון את בעיותיה של קבוצה מעין זו עם מנחיה, הייתי מציע לבחון את שאלת קיום הפגישה הטיפולית לא לפי מספר החברים המופיעים בפועל כי אם לפי מספר החברים הרשומים פורמלית בקבוצה והייתי מקיים את המפגש במלואו בכל מקרה. מפגש שהגיע אליו חבר אחד מתוך שלושה הוא מפגש שנוכחים בו שלושה: אחד בפועל ושניים בתפקיד של נעדרים. זהו מצב הטעון ליבון וראוי לתשומת לב טיפולית מיוחדת)
דילמות אתיות הקשורות לנושא הרכבת הקבוצה והוספת חברים לקבוצה עובדת.
קבוצות טיפוליות עשויות להיות ארוכות טווח ו"רב-דוריות" – כלומר במהלך שנות פעילותן הן קולטות חברים חדשים במקום אחרים שסיימו את עבודתם או עזבו.  עצם הכנסת משתתף חדש לקבוצה קיימת מייצר דילמה אתית, שכן כל אימת שהקבוצה קולטת משתתף חדש היא נוטה לרגרסיה ויכולת העבודה שלה נפגמת זמנית; מאידך, האפשרות להתמודד עם יצירת קשר חדש היא משימה טיפולית רבת ערך עבור הקבוצה והמשתתף החדש כאחד כך שיש למצוא את האיזון הנכון. בכל מקרה, הכנסה תכופה מדי של משתתפים חדשים עלולה לפגום בעבודת הקבוצה.
כאשר מדובר בקבוצה טיפולית מתמשכת-פתוחה, קרי כזו הקולטת משתתפים מדי פעם בקצב איטי (Slow open) מוטלת  על המטפל האחריות המקצועית להעריך את מידת מותאמותו של מועמד חדש לקבוצה. הדילמה מתעוררת כיוון שמטופלים בעלי הפרעות קשות עשויים לעיתים להיתרם בצורה משמעותית מעבודה קבוצתית אך בה בעת להעמיס עול כבד על חבריה (Yalom, 1973 ) . לדוגמא: מטופלים הנוטים להשתלט על כל זמנה של הקבוצה (בעלי הפרעות נרקיסיסטיות קשות או נטיות פסיכופתיות – אלה מכונים לעיתים בספרות Monopolizers  )  או מטופלים הנוטים להתפרצויות זעם בלתי נשלטות (בעלי הפרעת אישיות גבולית), או מטופלים הנוטים להסתגרות ולשתיקה בקבוצה  (סכיזואידיים) וכו'. על המטפל הקבוצתי לאזן כאן את משאלתו לאפשר לכל מטופל העשוי להיתרם מכך להתנסות בטיפול קבוצתי (ובתוך כך גם להגדיל את הקבוצה) – עם מחויבותו לדאוג לתנאי טיפול אופטימליים לשאר המשתתפים Zimpfer, 1975). (. יש לזכור כי לא פעם מופנים לקבוצה מטופלים שמטפליהם הרגישו שאינם יכולים להכיל אותם יותר. במובן מסוים אין זה הוגן להעמיס אותם על חברי קבוצה שאינם אנשי מקצוע. מאידך יכולתה של קבוצה להכיל משתתף חריג או בעייתי במיוחד עשויה להוות חוויה טיפולית רבת משמעות. נחוץ אם כן שיקול דעת מקצועי הלוקח בחשבון את הערכת כוחות האגו של הקבוצה ואת יכולתה להכיל משתתף בעייתי.
ככלל הטרוגניות אופטימלית מאפשרת מגוון רחב יותר של התנסויות ועושה את הקבוצה לאפקטיבית יותר. עם זאת אסור שמידת השונות שבין חברי הקבוצה תהיה כזו שאינה ניתנת לגישור. עם כל הקושי המעשי, ראוי לשאוף להתאמה של מטופלים על בסיס מבנה האישיות שלהם, הערכת כוחות האגו וסגנון דפוסי ההתמודדות שלהם כך שתווצר הטרוגניות מפרה ( Foulks & Antony, 1965).
עזיבת חבר את הקבוצה: עזיבה של חבר את הקבוצה היא אירוע שכיח למדי המעורר בדרך כלל תגובות אמביוולנטיות. באופן עקרוני הצטרפות חבר לקבוצה טיפולית צריכה להיות על בסיס אישי  – כך גם עזיבתו. עם זאת חבר שהחליט לעזוב את הקבוצה, אם משום שאינה נוחה לו ואם משום שסיים את הטיפול עלול להיתקל בלחץ ובניסיונות שכנוע של שאר החברים. ללחצים אלה עשויים לבוא ממקורות שונים, חלקם ב"שירות הטיפול" (קבוצה עשויה לתפקד לפעמים כאגו-תחליפי [Auxiliary-Ego ] לחבר הנתון במשבר ומתקשה לגייס את כוחותיו) וחלקם מתוך הפגיעות הנרקיסיסטית וחרדות הנטישה של משתתפים הנוטים לפרש את משאלות העזיבה כביטוי של דחייה והפחתת ערכם. אם להוסיף לכך את דאגתו העקרונית של המנחה לשמור על יציבות ושלמות הקבוצה, את רצונו שלא לאבד את תרומת אותו משתתף לקבוצה ואת חרדתו מהתפרקותה, הרי שעלולה להתעורר גם כאן דילמה המחייבת שיקול דעת אתי. בכל מקרה מוטלת  על המנחה החובה לנקוט משנה הקפדה שלא להתפתות לאינטרסים שאינם רלוונטיים למטופל ולאפשר לו את מירב החופש לקבל החלטה עניינית.

מקור נוסף למכלול בעיות אתיות המיוחדות לטיפול הקבוצתי נעוץ בעובדה שהקבוצה הטיפולית מעצם טבעה היא המסגרת הטיפולית היחידה (להוציא אולי טיפול משפחתי) המתנהלת בחברת ובאמצעות אנשים שבדרך כלל (מלבד המנחים) אינם מטפלים במקצועם, אינם אמורים לנהוג כמטפלים וממילא אינם מוסמכים לטפל (Gazada, Duncan, & Sisson, 1971 ). זהו למעשה ייחודו של הטיפול הקבוצתי, עיקר חינו וכוחו אך גם מקור קשייו המיוחדים (Van Hoose & Kottler, 1985 ). מירב כוחה התרפויטי של הקבוצה טמון בהיותה מדיום המאפשר חקירת זיקות הגומלין שבין עולם היחסים המופנמים (Relatedness ) ועולם היחסים הממשיים (Relationship) (Bion, 1961 ). בהיות הקבוצה (הקטנה) מבנה דמוי משפחה היא נוחה במיוחד לחקירת יחסים עם Peers ועם דמויות סמכות מופנמות וממשיות ( Foulks & Antony, 1965) . נוכחותם של חברי קבוצה (שאינם בתפקיד פורמאלי של מטפלים) ונכונותם להיחשף ולתת משוב ספונטני זה לזה היא מהווה תרומה ייחודית תרומתה הייחודית של הקבוצה הטיפולית למשתתפיה (Cohn, 1973). היותה מעין מיקרוקוסמוס של "חיים אמיתיים" מספק לחברי הקבוצה הזדמנות ללמידה חיונית בכל הנוגע לדרכי ההתמודדות שלהם, לאופן שבו הם מתנהלים, מציגים עצמם ונתפסים על ידי זולתם.  יש בלכידות הקבוצתית פוטנציאל להתגברות על תחושות ניכור וזרות  ותרומה להתפתחות תחושת שייכות. האקלים התרפויטי עשוי לעודד  התנהגויות אלטרואיסטיות  ואכפתיות (Singer, 1981 ). ואולם  מירב כוחה התרפויטי של הקבוצה טמון בהיותה מדיום המאפשר חקירת זיקות הגומלין, המודעות והבלתי מודעות, שבין עולם היחסים המופנמים (Relatedness ) ועולם היחסים הממשיים (Relationship) (Bion, 1961 ).
כדי לאפשר התנסות, חקירה ו"משחק" (במובן וויניקוטיאני), צריך המטפל הקבוצתי לקיים את הקבוצה במרחב ביניים (Potential Space) שבתוכו תוכל הקבוצה לבצע רגרסיה-בשרות-הטיפול באופן ש"יציף" תכנים בלתי מודעים, יאפשר למשתתפים לזהות את  התפקידים הבלתי-פורמאליים (והלא-מודעים) שהם נוטלים ומקבלים בקבוצה, לבחון את דימוים העצמי בעיני זולתם ואת השלכותיהם זה על זה. ואולם זו אליה וקוץ בה: קבוצות רגרסיביות אינן ידידותיות במיוחד לסביבה. די אם נצטט כאן שמץ מן הדברים הבלתי מחמיאים בעליל שמביא פרויד (1921 ) בשם לה בון במאמרו הקלאסי על אודות הקבוצה – הפסיכולוגיה של ההמון והאנאליזה של האני. אף כי דברים אלה מתייחסים במקור להמון הם רלוונטיים בהחלט גם לקבוצה קטנה הנתונה ברגרסיה.

וכך אומר לה בון:

"ההמון  (והקבוצה הרגרסיבית) אימפולסיבי הפכפך גרי (קל לגרייה). (מה או מי זה?כמעט תמיד הוא מודרך מן הלא מודע. יכול ההמון לפעול מתוך דחפים נאצלים או אכזריים, דחפי גבורה או מורך לב הכל לפי הנסיבות אך תמיד דחפים אלה משתלטניים כל כך, שאין אינטרס אישי של היחיד , אף לא האינטרס של קיום עצמו , מסוגל לעמוד בפניהם. שום דבר שההמון עושה אינו עשוי במחשבה תחילה… חש הוא את עצמו כל יכול; מן היחיד השרוי בתוך ההמון נעלם מושג הדבר שמחוץ לגדר האפשר..
ההמון נוח למעלה מן הרגיל להשפעה, הוא קל אמונה וחסר חוש ביקורת, איו הוא מכיר בקיומם של דברים שאינם מתקבלים על הדעת… אין ההמון יודע ספקות והיסוסים… מלכתחילה מכוון ההמון את עצמו אל הקיצוני … זקוק הוא לגירויים מופלגים… מאחר שאין ההמון מתייסר בספקות של אמת ומה שקר, ועם זאת חזקה בו תודעת כוחו הגדול , הרי שהוא חסר סבלנות באותה מידה שהוא הולך אחר הסמכות.  מכבד הוא את היד החזקה, ואך מעט אפשר להשפיע עליו בכוחו של טוב לב… נועם סוג של חולשה היא בעיני ההמון… רצונו שיהיו מושלים בו ומדכאים אותו…" (פרויד, 1921 עמ' 25 ** (
תיאור מעין זה לא עושה חשק רב להפקיד את מלאכת הטיפול בידי קבוצה שאלו תכונותיה. ראויה לתשומת לב מיוחדת המשפט האומר כי כוחה של הקבוצה רב כדי כך " שאין אינטרס אישי של היחיד , אף לא האינטרס של קיום עצמו" , מסוגל לעמוד בפניה. אין תימה אפוא שרעיון הקבוצה הטיפולית זכה בתחילת דרכו להתנגדות עזה של הממסד הפסיכו-אנאליטי שחשש ולא בלי צדק משימוש מסוכן בכלים טיפוליים – וראה בכך סכנה ל Wild Analysis .  חששות אלו אינם נחלתם הבלעדית של אנשי המקצוע . הם  אינם פוסחים גם על אנשים המבקשים להצטרף לקבוצה או מופנים אליה. אף כי מרביתם רואים בקבוצה הזדמנות למפגש בלתי אמצעי עם "אנשים בשר ודם" , מפגש ספונטאני ונטול סייגים חברתיים שנדמה (בצדק או שלא בצדק) שכמותו אינו אפשרי עם "מטפל" (אדם בתפקיד פורמאלי) בלבד – הם חוששים בדיוק מזה (Rowe & Winborn, 1973). מי יערוב להם שלא ימצאו עצמם מותקפים באכזריות, מושמים כשעיר לעזאזל, הופכים אובייקט להשלכות עליהם ואל תוכם (Projective Identification ) ומנוצלים בצורה זו או אחרת באופן שאינו מטיב עמם   (Jeffries, 1973). חששות אלו אינם נטולי בסיס והם מטילים את המטפל הקבוצתי לתוך קונפליקט אתי עקרוני: בעוד הוא אחראי ומחויב באופן מלא על שמירת קיומם של תנאים שיאפשרו תהליך טיפולי – ובראש ובראשונה  הגנה על כל משתתף ומשתתף מפני Abuse  – הנה שליטתו בכך מטבע הדברים, איננה אלא חלקית ומוגבלת. (Kottler, 1983)
הדילמות האתיות הנגזרות מכך רבות וסבוכות ואביא כאן רק דוגמאות אחדות:
הדילמה של מתן משוב "כן": כדי שהקבוצה תהיה יעילה כמדיום טיפולי על משתתפיה להרגיש חופשיים לבטא את הרגשותיהם דעותיהם ויחסם זה לזה. בדרך כלל נעשה מאמץ מצד המנחים לעודד את חברי הקבוצה להתבטא ולתת משוב איש לרעהו "ללא מעצורים וללא צנזורה" ואולם משובים "בלתי מצונזרים" עלולים להתגלות לפעמים כפוגעניים ביותר. לעיתים  (מסיבות דינמיות שונות) עלולה הקבוצה לנקוט לשון בוטה, מזלזלת, תוקפנית או מעליבה כלפי משתתף זה או אחר (Corey, 1982). חברי קבוצה בעלי חריגות חברתית (יחסית לחברי הקבוצה האחרים ) חשופים לכך יותר מאחרים ועלולים למצוא עצמם קורבן של דעות קדומות ואווירה רודפנית. מנחה הקבוצה עלול לגלות במקרה זה שהכנות שעודד הפכה לחרב פיפיות טיפולית; במקום שתטיב עם המטופל היא מזיקה לו.
אין דרכים פשוטות להתמודד עם בעיה זו. אציין כאן רק שתי המלצות: האחת, על המנחה להיות ער לסכנה המתמדת בקבוצות שמשוב "כן" יהפוך למעשה לסוג של אלימות מילולית, לסוג של     Acting out. אלימות מילולית בקבוצות היא תולדה של "תרבות קבוצתית" ספציפית. המחסום היעיל ביותר מפני משוב פוגעני הוא קיומה של אווירה אינטרוספקטיבית בקבוצה. המיומנות הנדרשת ליצירת אווירה כזו היא חלק ממקצועיותו של המנחה.
המלצה שנייה: בכל מקרה על המנחה להגיב – ורצוי באופן פרשני (קרי באופן שיאפשר לקבוצה להגיע לתובנה) – על כל גילויי אלימות בקבוצה, גם אם מסיבות של העברה נגדית הוא מתקשה לעשות זאת. התעלמות או אי התערבות עלולים להתפרש על ידי הקבוצה כעידוד פסיבי של המנחה לאלימות מילולית ולתוקפנות גם אם לא התכוון לכך. מניסיוני, עמדה פסיבית וחוסר תגובה על תוקפנות מעלה את הסבירות להתעצמותה וכמעט תמיד מעוררת בקבוצה תחושה של אי-הכלה. (Van Hoose & Kottler, 1985)
הקושי האתי אינו מוגבל מטבע הדברים לטיפול באגרסיה כי אם לאופן שבו מתמודד המטפל הקבוצתי עם מגוון תופעות של Acting Out   ו – Acting In בקבוצה. תופעות אלו מועצמות בקבוצה מעצם טבעה. לא פעם מוצא עצמו המטפל מול הדילמה כיצד לנהוג בקשרים המתפתחים בין חברי הקבוצה מחוץ למפגש הטיפולי. דילמה זו מוקצנת במקרים (נדירים יחסית) של קיום יחסי מין בין משתתפי הקבוצה אך היא נוגעת לכל סוגי היחסים המתקיימים בין חברי הקבוצה מחוץ לפגישות הטיפוליות. הנושא  נידון לא מעט בספרות ואתייחס אליו כאן רק מן הפן האתי שלו;
יש מטפלים הרואים בקבוצה סוג של "מעבדה ליחסי אנוש" שנועדה לתת למשתתפים מרחב להתנסות במגוון חוויות בין-אישיות. מטפלים אלה עשויים אף לעודד קשרים ממשיים בין חברי הקבוצה (למען הסר כל ספק: קשרים בינם לבין עצמם – לעולם לא עם המטפל) כחלק מתפיסתם הטיפולית. מטפלים הפועלים במסגרת תפיסה פסיכו-דינמית, פסיכואנליטית יראו ביחסים ממשיים מעין אלה  – Acting Out   ויפעלו למנוע אותם. חלק מן המטפלים נוהגים לאסור על הקבוצה במפורש קיום מפגשים חוץ טיפוליים כחלק מחוקי הטיפול. אחרים נוטים להשאיר את המרחב שמחוץ למפגש הטיפולי באחריות המשתתפים ויעדיפו לעבד את המתרחש מחוץ לקבוצה כביטוי של תהליך דינמי באמצעים פרשניים. הסוגייה אינה פשוטה. הטיפול הקבוצתי , יותר מאשר הפרטני עשוי להיות מרחב המאפשר סוג של  Practicing   ואולם למיטב הכרתי יחסים ממשיים בין חברי הקבוצה מחוץ לטווח המפגשים הטיפוליים  פוגע  במוקדם או במאוחר באפקטיביות הטיפולית. מותר הקבוצה מכל שאר מערכות היחסים בהיותה "מרחב ביניים" בין מציאות ובין פנטזיה,  המאפשר רפלקציה, למידה ותובנה. יש לשומרה ככזו. ראוי לשתף את הקבוצה בדילמה זו ולהציע כללים מחייבים להתנהלות חבריה.
בעיות הקשורות לסודיות : מרכיב מרכזי זה של כל חוזה טיפולי (כפי שצויין בהרחבה בפרקים 7 ו-  10 בספר )  הוא בעייתי במיוחד בקבוצות שכן בעוד שהמטפל מחויב על פי חוק לשמירת סודיות אין כן המשתתפים. יש ליידע מועמדים חדשים לגבי מצב עניינים זה ובה בעת להדגיש בפני הקבוצה את מחויבותה המלאה לשמירת סודיות ואת מלוא החומרה של אי קיום מחויבות זו. רצוי לחזור על  כך כל אימת שמשתתף חדש מצטרף לקבוצה. הנושא בעייתי במיוחד כאשר מדובר בקבוצה טיפולית מתמשכת הקולטת במהלך שנות עבודתה משתתפים חדשים בעוד אחרים עוזבים. הקושי נעוץ בכך שאין למעשה שום דרך להבטיח שמשתתף חדש לא יפגוש בקבוצה שכן, קרוב, קולגה ממקום עבודתו או את מפקדו במילואים שכן כל בירור מוקדם כבר מהווה את החשיפה. כל  שניתן לעשות בתחום זה הוא לבחון במהלך רעיון הקבלה לקבוצה נסיבות כלליות (כגון רקע מקצועי, סביבת מגורים, לימודים, צבא וכו') שעלולים להגדיל את ההסתברות לפגישת אדם מוכר. בכל מקרה יש לידע כל פונה לקבוצה על קיומה של סכנת חשיפה מעין זו.

בעיות אתיות הקשורות להתערבות צרכים זרים למטרת הקבוצה

המבנה הייחודי של הקבוצה הטיפולית מערב לא פעם גורמים זרים וצרכים שאינם נגזרים במישרין ממטרות הקבוצה. כך למשל המצב כאשר ייזום הקבוצה לא נעשה על ידי המשתתפים כי אם על ידי גוף אחר (כמו קופת חולים, חברת ביטוח, משרד הביטחון וכו') – כך למשל כאשר יחידת ההנחיה (שני מנחים ויותר) משמשת גם לצורכי הכשרת המנחים  כמטפלים קבוצתיים. אתעכב כאן בקצרה על שתי דוגמאות שכיחות אלה.
במקרה הראשון עלולים המנחים למצוא עצמם מול לחצים כלכליים להכניס לקבוצה יותר מטופלים מכפי שהקבוצה יכולה להכיל או לחילופין להגביל את משך הטיפול או את תדירותו באופן שאינו מתאים להגדרת מטרות הקבוצה. מן הראוי שהמטפלים יקפידו על אמות מידה מקצועיות ולא יהססו להציג אותם בפני מעסיקיהם גם אם הדבר עלול ליצור קונפליקט. בכל מקרה יש צורך להקפיד על הגדרת מטרות המתאימה למבנה האפשרי.
אשר למקרה השני: לעתים נועדה העבודה במשותף עם מנחה אחר (בקו) לאפשר למנחה מתלמד לרכוש מיומנויות הנחייה תוך התנסות בעבודה עם מנחה מומחה. במצב זה אינטרסים זרים למטרת הקבוצה מתערבים בעבודתה באופן בלתי נמנע. העיקרון האתי אמנם אינו שולל מתן הכשרה לאנשי מקצוע באמצעות התנסות (לאחר ככלות הכל, בחשבון ארוך, הכשרת מטפלים מיומנים היא לטובת הפציינטים) ואולם מצב זה מחייב משנה הקפדה על האינטרסים המיידיים של המטופלים. ככל שניתן ראוי שמציאות זו תהיה "שקופה" למשתתפים (תקנון האתיקה של ה – IAGP  מתייחס לכך במפורש). באותם מקרים שהדבר אפשרי רצוי לאפשר לקבוצה ליהנות מתהליך ההכשרה של המנחים. כך לדוגמא כאשר יחידת ההנחיה כוללת רשם המתעד את ההתרחשות בקבוצה לצורכי הדרכה או מחקר.  במקרה זה ניתן לשקול את האפשרות להעמיד את החומר גם לרשות אותם חברי הקבוצה המעונינים בכך (כמובן תוך הבטחת תנאי הסודיות של החומר).
יחידת ההנחיה עלולה בכל מקרה להפוך לתת-קבוצה המושקעת בעצמה על חשבון הקבוצה. היא מועדת לכך במיוחד במצבים קיצוניים: למשל, כאשר שוררת אינטימיות רבה בין המנחים או לחילופין במקרה ההפוך – כאשר שוררת מידה רבה של יריבות בין המנחים על רקע קנאה תחרות או מאבקי כוח. במקרה הראשון מציעה עצמה יחידת ההנחיה כמקלט מפני קשיי ההתמודדות עם הקבוצה. במקרה השני עשויה הקבוצה להציע את עצמה כבת ברית לאחד המנחים כנגד רעהו. הדרכה ונכונות לעבודה על העברה נגדית מקטינים את הסכנה שכך יקרה לאורך זמן.
בדרך כלל מומלץ ששני המנחים יהיו בעלי ניסיון דומה ושותפים לאותה שפה טיפולית. בכל מקרה חיוני שהמנחים ימסדו ביניהם מפגשים קבועים ותדירים (רצוי בצמוד לכל פגישה קבוצתית)  לצורך עיבוד התהליך הקבוצתי ויגלו פתיחות לדיון כן ואמיץ ביחסיהם ובהעברה הנגדית שלהם.

לסיכום: סקירה זו דנה בכמה סוגיות אתיות הייחודיות למדיום הטיפול הקבוצתי הן ברמת הפרקטיקה והן ברמת התיאוריה. הדגש הושם על חקירת אותן הדילמות האתיות הנגזרות במישרין ממבנה הקבוצה – קרי היותה שיטת טיפול המתבצעת בנוכחות ובאמצעות אנשים שמטבע הגדרתם אינם מטפלים ואינם מוכשרים אפריורית למלאכת הטיפול – כמו גם  מן התיאוריות העוסקות בפסיכודינמיקה-של-הקבוצה ודרכי יישומן. בין היתר נדונו כמה מן ההשלכות האתיות הנגזרות מתפיסת ה"קבוצה-כשלם", כמערכת המייצרת רגרסיה עמוקה ומפעילה את חבריה באמצעות קומוניקציה לא מודעת.  מוצע שקיימת אי-בהירות באשר לשימוש הדיפרנציאלי בתהליך הפסיכודינמי של הקבוצה המתבקש מעצם הגדרת "מטרתה הראשונית". דרושה על כן הבחנה בהירה יותר בין הנחיית קבוצות טיפוליות להנחיית קבוצות שמשימותיהן אחרות. אין ספק שהעדר קוד אתי מוסכם למטפלים קבוצתיים תורם לערפול השורר בתחום לגבי השאלה מי רשאי להנחות קבוצות בכלל וקבוצות טיפוליות בפרט.  בסקירה הנוכחית ניסיתי לפזר חלק מן הערפל הזה, להציע קווי מתאר להכשרה רלוונטית של מטפלים קבוצתיים ולדון בכמה מן הדילמות האתיות שמטפל קבוצתי ניתקל בהן באופן בלתי נמנע.

המאמר פורסם בספר סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והייעוץ הנפשי בהוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים.