היואיל העצמי האמיתי לקום, בבקשה? מאת: יוסי טריאסט

המאמר סוקר בקצרה את מושג ה"עצמי האמיתי" ו"הכוזב" ומתמקד בשאלה כיצד יוכל ה"עצמי האמיתי" של המטופל מחד ושל המטפל מאידך לבוא לכדי ביטוי אותנטי בסיטואציה אסימטרית זו המהווה מעצם מהותה מפגש בין "אנשים בתפקיד".
הנושא כולו נדון לאור הפולמוס המחודש שעוררו ה-Relational Theory  והגישה האינטר-סובייקטיבית בדבר "גילוי עצמי יזום"  של המטפל.
יישום כלים של  Role  Analysis  מעלה כי חקירה משותפת של מרחב הגבול שבו נפגש ה"עצמי" עם ה"תפקיד (מטפל ומטופל כאחד) עשויה לספק חומר רלוונטי ביותר לעשייה הטיפולית.

*     *     *

ציור של ג'ורג' גרוס מתאר אישה ערומה ישובה על כסא וגבר מעונב ולבוש חליפה מהודרת עומד מאחוריה. שניהם מישירים מבט מנוכר נכחם. ציור זה התעקש להציע  את עצמו כאילוסטרציה  לדיון בשאלת גילוי ה"עצמי האמיתי" במפגש הטיפולי הפסיכואנליטי.
משחר ימיה הציבה הפסיכואנליזה הקלאסית והפסיכותראפיה הפסיכואנליטית שהתפתחה בהשפעתה, זה מול זה  מטופל המוזמן להגיד "כל מה שעולה בדעתו" – "ללא צנזורה"  ו"ללא חשש להישמע מגוחך" (1) ונוכחו (בפסיכואנליזה – מאחוריו) מטפל המוזהר לשמור על "אנונימיות, ניטראליות (2) ו- Abstinence(3).
כיצד משפיעה עובדת היות הטיפול מפגש בין "אנשים בתפקיד" והאסימטרייה הנגזרת מכך – על חווית "גילוי העצמי" של המטפל והמטופל כאחד? מהו (או מיהו) למעשה ה"עצמי האמיתי" של אדם-בתפקיד-מטפל ועד כמה חשיפתו היזומה מהווה תרומה לטיפול? הנושא כולו מספק עילה ל"הרהורים שניים" באשר למהותו  של "העצמי האמיתי", גילויו וצמיחתו בטיפול.
אם מלכתחילה תבעה השאיפה לחקור את "הלא מודע" של הפציינט כ"אמת אובייקטיבית" – את  השעיית ה"עצמי " של המטפל מן המרחב הטיפולי כך שיוכל להוות  מסך השלכה ריק, "טאבולה ראסה"  – הנה החזירה הרוויזיה המקיפה של הגישה האינטר-סובייקטיבית (4) וה- Relational Theory  את הנושא למרכז תשומת הלב העיונית תוך שהיא מעוררת תהיות חדשות-ישנות באשר למידת המותאמות של "כללי היסוד" של פרויד שנוסחו מנקודת מבט של " One Person Psychology " לתפיסות  של " Two Person Psychology "(5).
יש לזכור כי המלצותיו של פרויד נולדו במסגרת המרחב התיאורטי של "מודל הדחף" כאשר יעדו העיקרי של הטיפול הוגדר כהעלאה למודעות של תכנים פתוגניים מודחקים תוך מאמץ להתגבר על ההתנגדות , לזהות את ההשלכות ו"לתקן" עיוותים טרנספרנסיאליים בתפיסת ה"מציאות". האנונימיות של המטפל נדרשה כדי לאפשר חקירה אובייקטיבית ונטולת רעשים כמידת האפשר של ה- "False connections " (6) שנוצרו בעטייה של ההעברה,  בין דמויות עבר מופנמות לבין דמותו ה"אמיתית" של המטפל (שתוארה למעשה כ"דמות אידיאלית" על פי המודל ולאו דווקא מציאותית – קרי, כאילו היא באמת אובייקטיבית, ניטרלית,  Abstinent  ונטולת פניות). ההנחה הייתה שהידיעה היא ה"אויב" הגדול של הפנטזיה – כל מה שהמטופל לא ידע על מטפלו יכול היה להתמלא בפנטזיות עליו ואלו הוו את החומר העיקרי לחקירת ה"לא מודע" שלו. הניטראליות וה-Abstinence  נוגעות יותר לעמדתו הפנימית של המטפל. הניטראליות – מתארת מצב של השעית ביקורת ורציה ביחס לעמדותיו, דעותיו והתנהגותו של המטופל. ה- Abstinence  –  באה לפנות את המרחב הטיפולי כל כולו לטובת צרכי המטופל ובו זמנית ליצור תסכול מתון שנחשב כחיוני ליצירת מוטיבציה לשינוי. בכל מקרה נועדו הניטראליות, האנונימיות וה- Abstinence  לתת מקום להתייחסות סימבולית ולא קונקרטית אל המטפל כמייצג עבור המטופל את "עולם האובייקטים" שלו.
עקרונות אלו נתמכו בהמשך גם על ידי תאורטיקנים של פסיכולוגיית האגו  [כמו הרטמן (7)] וחלק מהתאורטיקנים של מודל "יחסי האובייקט" [כמו מלני קליין (8)], שראו את עמדתו המתנזרת והבלתי נענית (יחסית) של המטפל לא רק כהכרחית לחקירה נאותה של עוותי הטרנספרנס, מערכי ההגנה הלא מודעים של האגו ודפוסי יחסי האובייקט המישתחזרים במהלכו של הטיפול, כי אם גם כתרומה לחיזוק האוטונומיה והאינדיווידואציה (7, 9) של המטופל וסיוע להשתחררותו מיחסי תלות אינפנטילית (10).
ה – Relational Theory   והגישה האינטר- סובייקטיבית (שצמחה מתוך "פסיכולוגית העצמי") מגדירות בצורה שונה הן את מהות המפגש הטיפולי והן את יעדיו. הדגש מושם בהן על יצירת מרחב אינטר-סובייקטיבי שבתוכו יתאפשר חידוש הצמיחה והגילוי של ה – True Self (4, 5). מרכז הכובד של הטיפול עובר מחקירת תכני ה"לא מודע" לחקירת החוויה, ה- Experiencing – המתקיימת, כדברי וויניקוט (11),  במרחב מעבר,  ב- Potential space . הסובייקטיביות של המטפל בגישות אלו, לא רק שאינה נתפסת עוד כהפרעה לאובייקטיביות (הכמו מדעית) שלו כי אם הופכת להיות מרכיב משמעותי והכרחי ביצירת שדה הקומוניקציה האינטר-סובייקטיבית. בתוך מרחב המפגש של שני הסובייקטים לא רק משתחזרת ומתגלה ההיסטוריה הסובייקטיבית של המטופל – כי אם במידה רבה גם "נבראת" (כל פעם) מחדש תוך כדי ומעצם חקירתה כאמת יחסית , ייחודית וחד פעמית. אין זה שינוי דגש בלבד כי אם נקודת מוצא תיאורטית מטה-פסיכולוגית ופילוסופית שונה בתכלית, הרואה את ה"אמת" כיחסית ותלוית קונטקסט ברוח קונסטרוקטיביסטית  (5). יש לכך השלכות רבות: את מקום המטפל האידיאלי תופס מטפל ריאלי; מתוך כך, שוב אין הוא מושם כסמכות שאין עליה עוררין כי אם כפרטנר שיחסיו עם המטופל מאופיינים בהדדיות אם גם לא בסימטרייה  (5); הניטראליות,  האנונימיות וה – Abstinence  אינן נחשבות עוד כ"העדר של אינפורמציה" וכניקיון "מרעשים" כי אם  כסוג של קומוניקציה בעלת משמעות, שבתנאים מסוימים עלולה לעכב את אפשרות הביטוי הספונטאני הבלתי אמצעי הן של המטופל והן של המטפל. לאור זאת,  במקום מאמץ – עקר, לדעת חלק מבעלי אסכולה זו [ארון (5 )סטולרו, ברנדשפט ואטווד (4), מיטשל (12 )] – לקיים עמדה טיפולית של אנונימיות ואובייקטיביות, מוצעת עמדה של "שקיפות" שתאפשר למטפל בתנאים מסוימים לחשוף לעין הפציינט באמצעות גילוי עצמי יזום, את מניעיו, עמדותיו ורגשותיו . חשיפה מרצון של עצמיותו של המטפל לא זו בלבד שתאפשר למטופל לדעת מהיכן שואב המטפל את הבנותיו והתערבויותיו כי אם עשויה גם להחוות כנתינה, כביטוי של אינטימיות וקרבה, כהזמנה למטופל "להשתמש" [בפרפרזה על ה"שימוש באובייקט" (13) של וויניקוט]  בסובייקטיביות של המטפל ובכך להקל עליו לגלות ולחשוף את עצמיותו שלו.
מחשבה זו , אטרקטיבית ככל שתהיה , מעוררת בעיות חדשות, כבדות משקל. חלקן קשורות לסכנה לטשטש את גבולות התפקיד בין המטפל והמטופל ולערפל את משימתם. אחרות נוגעות לשאלה אילו אספקטים של עצמו ( ואלו "לעולם לא" ) אמור המטפל להעמיד לרשות מטופלו כחלק מגילוי עצמי יזום – ויותר מזה: מהו למעשה ה"עצמי האמיתי" של אדם בתפקיד? (במקרה זה התפקיד הוא של מטפל ומטופל כאחד).

סוגיית ה"גילוי העצמי" היזום של המטפל

עד לשנים האחרונות הייתה הספרות האנאליטית דלה בהתייחסויות לגילוי עצמי יזום של המטפל ובדרך כלל הצביעה נגדה ולא ראתה  בה טכניקה לגיטימית. נושאים הקשורים לגילוי עצמי נידונו בדרך כלל בהקשרים של מעידות קאונטר-טרנספרנסיאליות, אף שהפוטנציאל התרפויטי של אלה בהחלט הוכר. חשיפת המטפל את עצמו  נתפסה לרוב כביטוי לאקסהיביציוניזם (שלו), כסיפוק לא מודע של משאלות אינפנטיליות (מציצנות) שמקורן ב – Primal Scene , כהכבדה מיותרת על המטופל (כמו ,למשל, כאשר המטפל "מודה באשמה" ומונע בכך מן המטופל את האפשרות לכעוס), כחבלה  בתהליך חקירת ה"לא מודע" שלו [פרויד עצמו סבר כך – (14)]  ועוד טענות כבדות משקל וראויות – ברוח זו. אל מול הביקורת מעמיד ארון את טיעונו המרכזי: גילוי עצמי של המטפל אינו אופציה. הוא קורה ממילא. כלום לא ייטב אם כן לעשות בו שימוש יזום  "בשרות האינטרפרטציה" (5)? מיצגיה של הגישה האינטר-סובייקטיבית מצטטים דיווחים (4; 5 ; 12 ; 15;) ההולכים ורבים לאחרונה בספרות, על שימוש אפקטיבי  בגילוי עצמי יזום של המטפל. מתוך דיווחים אלה אכן מצטייר הגילוי העצמי היזום – כאשר הוא נעשה באופן מושכל ומבוקר – כתרומה דווקא ליכולת החשיפה של המטופל, כסוג של אינטרפרטציה לא מתנשאת  שהופכת את המטפל לדמות הזדהות אנושית ובעיקר אמיתית ומקלה בכך על המטופל לגלות ולקבל את ה"עצמי האמיתי" שלו. אותם תאורטיקנים תוקפים את עמדתו המוצהרת הנחרצת של פרויד נגד גילוי עצמי יזום של המטפל – ומייחסים אותה לביקורתו על ניסוייו של  פרנצ'י (16) ב – Mutual Analysis . הם מדגישים כי אף שבפועל נהג לא פעם בשונה ממה שהטיף, חסמה התנגדותו של פרויד כל אפשרות לדיון פתוח בסוגייה חשובה זו למשך שנות דור.
תרמה לכך גם העובדה שגילוי עצמי  – הן של המטפל והן של המטופל – הוא קונפליקטואלי מטבעו. (במובן זה יכולה עמדתה הנחרצת של הפסיכואנליזה כנגד גילוי עצמי של המטפל להיחשב לפחות בחלקה כרציונליזציה ולא כרציונלית). מצד אחד קיים דחף חזק להביא לידי ביטוי גלוי את האמת הפנימית – תהא זו עמדה, מחשבה, איווי , משאלה, צורך או רגש. מצד שני קיימת נטייה חזקה לא פחות כחלק מצורך באינדיבידואציה ואוטונומיה לשמור את ה"עצמי האמיתי" כ – Private self (17) – חסוי,  מוגן מפני ביקורת ובושה. (בנסיבות אלה הופך ה"צד המסתיר" להיות ה"צד החזק"). הקונפליקט מתקיים הן לגבי חשיפת ה"עצמי האמיתי" לזולת והן לגבי גילויו (קרי כתהליך תוך-אישי של התוודעות להיבטים לא ידועים ולא מודעים של העצמי שעלולים להחוות כמאיימים וכ"בלתי קבילים").

הנה דוגמא הממחישה חוויה של גילוי עצמי של מטופל:

בשעה הראשונה של אנליזה שחיכה לה זמן רב חלם בני את החלום הבא:
חלמתי שאני הולך ברחוב ריק מאדם. הייתה מועקה באוויר ותחושת סכנה מובהקת. זו הייתה איזו דיקטטורה דרום אמריקאית, אני חושב . כל דלתות הבתים היו נעולות וכל התריסים מוגפים. פתאום, בבת אחת, נפתחו כל הדלתות , התריסים ומישהו קרא בקול 'הדיקטטור מת! הדיקטטור מת!' ואל הרחוב פרצו המוני בני אדם צוהלים ושמחים, לבושים חצאיות קש צבעוניות, וחלקי בגדים ססגוניים, ממש כמו בקרנבל של ריו. והתחילה מוסיקה והייתה התפרצות עצומה של תחושת חופש ושמחה וריקודים וצהלה. ואני – עומד נפעם ונרגש מביט ברוקדים ואומר לעצמי – בחלום- נו תראה, סוף סוף  יצאו האסוציאציות לחופשי.

לעתים חשיפת ה"עצמי הפרטי" אינה משחררת כלל כמו בדוגמא  אלא נחווית כאיום המעורר חרדת התפרקות.
בפגישה הקודמת הרגיש גבי – מטופל מסוגר בדרך כלל –  כי התערבות שלי קלעה מאוד לאמת והטיבה לתאר את הרגשתו כלפי . בפגישה הנוכחית הוא מדווח על חלום ראשון בטיפול:
"כל מה שאני זוכר זה  שאני יושב באוטו שלי. בחוץ הייתה הפצצה כבדה אבל הרגשתי מוגן ובטוח כי האוטו שלי היה משוריין כמעט כמו טנק ורוח נעימה נשבה מן החלון. אבל פתאום אני מבין בבהלה עצומה שההפצצה היא כימית ואם אני מרגיש את הרוח הנעימה זה סימן שהגומיות האוטמות את החלון הפכו חדירות. נתקפתי אימת מוות והתעוררתי.
עבור גבי, העובדה שרגשותיו הכמוסים נחשפו ונקלטו אצלי, נחוותה אמנם כמשב רוח רענן אך בו זמנית גם כגז רעיל המסכן את מקלטו הבטוח. למעשה ניראה שהאיום טמון דווקא בנעימות שחש כאשר הבנתי אותו – כאילו חשש  ששוב לא יוכל לשמור את ההגנות שסיפקו לו ביטחון עד כה.

תגובת מטופלים על חשיפת המטפל את עצמו קונפליקטואלית לא פחות; חלקם חשים את "גילוי לבו" של המטפל כפלישה לא לגיטימית לתחומם, כפגיעה נרקיסיסטית, כתביעה מצדו לתשומת ליבם על חשבון מרכזיותם, כהפרה של החוזה הטיפולי. אחרים חשים בדיוק את ההפך , נענים בחום לגילוי עצמי של המטפל ולעומת זאת טוענים בתוקף כנגד מאמציו לשמר את הניטראליות, האנונימיות וה- Abstinence . התייחסות זו גם נוטה להשתנות במהלך הטיפול. אלה גם אלה חווים את תפקידו של המטפל כמעין "גוף זר", כ"חיץ" בין ה"עצמי האמיתי" שלו לשלהם – בין ה"פנים" שלו (מה שקורה בתוכו), לבין "החוץ" (מה שהוא מסכים לחשוף). הם נבדלים, כאמור, בגישתם לחיץ הזה; יש מהם החשים מוגנים על ידו, יש מהם החווים אותו כמקור של ניכור ותסכול וכעילה להקמת חיץ נגדי: "איך אוכל להיות גלוי לב אתך אם אתה אינך מספר לי דבר על עצמך ואף אינך עונה לשאלותיי". הם אומרים. " איך אוכל להתקשר אליך אם לך לא אכפת  ממני,  אם אתה לוקח כסף , איך אוכל לתת פה את "כולי" אם אתה מקפיד לפתוח ולסיים את השעה בזמן, אם זו בסך הכל העבודה שלך?! ניתן אמנם לטעון שהתגובות השונות, הן האוהדות והן המתנגדות, הן הגנתיות בעיקרן – מה שאכן כך בחלק מן המיקרים – ולכן אין להתייחס אליהן כאינדיקציה, אך הניסיון הקליני מלמד שלא פעם הן מבטאות צורך עמוק וחיוני שחשוב להבין אותו לא רק כהתנגדות.  נדרשים אם כן, קריטריונים מהותיים לשיקול דעת מתי גילוי עצמי יזום של הסובייקטיביות של המטפל הוא רלוונטי ומתי הוא מהווה הפרעה לטיפול?

השימוש במטפל כ"אובייקט" וכ"סובייקט"

כוון אפשרי עשוי להסתמן אם נראה את שתי העמדות התיאורטיות והקליניות המוצגות כאן בפרספקטיבה התפתחותית, כמתייחסות בהתאמה לשני אופנים  של "שימוש" (במובן וויניקוטיאני – 13) שעושים מטופלים שונים במטפלם בפאזות שונות של הטיפול – פעמים כאובייקט ופעמים כסובייקט.
לדוגמא: בתנאים מסוימים (מתוך צורך התפתחותי) עשוי המטופל להזדקק למטפלו כאובייקט (במקרה זה כ- Self-object ) בפונקציה של "ראי" שישמש אותו כ"פני אם שלא משתקף בה דבר מלבד התינוק עצמו " – כדברי  וויניקוט (18). במצב זה חשיפת העצמי של המטפל תחווה כפולשנית ומפריעה. היא תגרום לכך שבראי תשתקף למטופל דמות האם וצרכיה הנרקיסיסטיים ולא הוא עצמו.
בנסיבות אחרות (גם כאן מתוך צורך התפתחותי) עשוי המטופל להזדקק למטפלו כסובייקט , למשל, בפונקציה של אם המלמדת את תינוקה לקרוא ולעצב את עולמו הפנימי  באמצעות גילוי רגשותיה כלפיו  (19). במצבים אלה  עשוי הפציינט להזדקק לסובייקטיביות של המטפל-אם ובמידה שזו תמנע ממנו הוא יראה את המטפל כ"ראי" ריק מכל השתקפות, כ -" Faceless mother" ויחוש עצמו "ריק מבפנים".
היכולת להכיר בזולת לא רק כאובייקט ניפרד כי אם גם כ"בעל סובייקטיביות" משל עצמו – ו"להשתמש" בו (במובן וויניקוטיאני) כסובייקט מהווה הישג התפתחותי מתקדם (מקביל אך לא זהה להתפתחות תפיסת האובייקט השלם). בצורתו הבשלה לבד מהכרה בנפרדות ובאוטונומיה של האובייקט הוא מחייב הכרה באינדיבידואציה שלו (13 ; 15). אולם העניין שמגלה המטופל במטפלו הן כאובייקט והן כסובייקט אינו מחייב בהכרח בשלות שכזו. ההתעסקות ב"סובייקטיביות" של המטפל (כלומר ברגשותיו, מאווייו, צרכיו) כמו גם ב"אובייקטיביות" שלו (כישות נטולת "עולם פנימי", הקיימת מחוץ לפציינט וניתן "לפעול" עליה ולפעול באמצעותה) עשויה לנבוע גם מתוך חוסר יכולת (כתוצאה מכשל או חסר התפתחותי) להכיר באינדיבידואליות של המטפל, בניפרדותו, או  באוטונומיה שלו. לעתים תביעה לחשיפת עולמו הפנימי של המטפל מבטאה צורך הגנתי או התפתחותי לבטל את קיומו כאובייקט נפרד. במקרים אחרים יכולה התביעה לאובייקטיביות של המטפל לבטא צורך הגנתי או התפתחותי להכחיש את הסובייקטיביות שלו דווקא, קרי -היותו אינדיבידואל אוטונומי בעל צרכים, מאווים, ומחשבות משל עצמו.
החלטת המטפל על סוג ההתערבות הנחוצה מחייבת אם כן זיהוי הפאזה ההתפתחותית שבה מצוי המטופל,  אופן השימוש שהוא עושה במטפלו  – כאובייקט או כסובייקט – והפונקציה הספציפית (ראי, מיכל, "מסך השלכה", שד, סובייקט וכו')  שהוא אמור למלא עבורו – בכל רגע נתון.   כאשר הערכת המטפל היא שהמטופל זקוק מטעמים התפתחותיים ל"סובייקטיביות" שלו – יש מקום לגילוי עצמי יזום אך נותרה בעינה הסוגייה שהיא פילוסופית וקלינית גם יחד: מהו או מיהו ה"עצמי האמיתי" של האינדיבידואל- הנתון-בתפקיד-מטפל שחשיפתו עשויה להתבקש?.

היואיל ה"עצמי האמיתי" של המטפל לקום בבקשה

הנחיותיו של פרויד מרמזות כי כאשר אדם משקיע עצמו (את ה"עצמי" שלו) בתפקיד מטפל עשוי ה"עצמי האמיתי" שלו להשתנות כדי כך שהוא הופך "באמת" ניטראלי; שרגשותיו, יצריו ומשאלותיו אכן ניתנים להשעיה. האמנם כך? האם יכול אדם בתפקיד מטפל באמת לרוקן עצמו ולו גם זמנית, מכוח תפקידו מן העצמיות  שלו ולהיות “Without memory and desire"  כהמלצת ביון (20) ,  Selfobject  כהמלצת קוהוט (21 ), או "ניטראלי" ו- Abstinent כהמלצת פרויד? או שמא תביעה כזו היא אידיאלית מטבעה ובאמת "השעיה" משמעותה למעשה הסתרת ה"עצמי אמיתי"  (המרגיש, מבקר, שופט ומתאווה) מעיני המטופל ובמקרה הגרוע אף מעיני המטפל (באמצעות הדחקה, הכחשה, פיצול וכו') כך שהיא הופכת אותו בהכרח ל – False Self?
חווית היכולת להשעות את צרכי העצמי אינה זרה מן הסתם לכל מטפל ובוודאי נראית אפשרית לזמן מוגבל ובתנאים ספציפיים (ולא רק בטיפול; גם במצבים של הורות, ובאופן אחר בהתאהבות וכו') . בכל מקרה מדובר בהשעיה זמנית של חלקי עצמי המושקעים בתפקיד. חלקי עצמי אחרים פעילים כל העת במקביל. במצבי העברה שונים הם  עשויים להיות מגויסים ולחלחל אל תוך הסיטואציה הטיפולית תוך הפרת הניטראליות של "חלק העצמי" המושקע בתפקיד המטפל. סנדלר התייחס לתופעה זו ולערכה הקליני במאמרו אודות ה- Role responsiveness  (22) . גם ארון בספרו Meeting  of  Minds  (5) נדרש לעניין מזווית של גילוי עצמי יזום וכותב:
“… Intersubjectivity inevitably refers to the interplay of multiple selves and multiple others. When an analyst self-discloses,  the question becomes which of the analyst’s many selves is disclosing and to whom of the patients multiple selves it is being disclosed? ”  (5, p. 236)
ריבוי “Selves” – אף כי מתאר חוויה מוכרת – נשמע על פניו כביטוי בעל סתירה פנימית. נוי בסקירתו אודות העצמי (23) מציע כי הסתירה לכאורה נובעת מכך שה"עצמי" במודלים השונים מתואר לעתים כאילו הוא "מבנה נפשי" (סטרוקטורה היפותטית במנגנון הנפשי שאין בינה לבין עולם החוויה דבר) ולעתים כאילו הוא מגוון של "חוויות עצמי" – ייצוג בתוך "מערכת האגו" המארגנת אותו באמצעות מנגנון התפיסה לכדי "דימוי עצמי" שאינו  אלא אילוזיה של הרגשת קוהרנטיות, קוהסיביות רציפות ועקביות.
קוהוט לדוגמא  מדבר על ה"עצמי" כאילו הוא מערכת ומניח קיומו של מבנה שאותו הוא מכנה "עצמי גרעיני" ("אמיתי"?) אך למעשה מתאר אותו במישור של חוויה: "מבנה זה הוא הבסיס לתחושה שאנו מהווים מרכז בלתי תלוי של יוזמה ותפיסה , משולב עם  האמביציות והאידיאלים המרכזיים ביותר שלנו ועם חוויה שהגוף והנפש שלנו מלוכדים בחלל והמשכיים בזמן. (21 , עמ' 178-177 )
גם אצל וויניקוט מופיעה שניות מסוימת בדברו על מושג ה"עצמי האמיתי" וה"עצמי הכוזב".
ה"עצמי האמיתי" מצטייר לעתים כמעין מבנה היפותטי, אידיאלי, "רומנטי" – המתייחס ל"מהותו האמיתית" של התינוק כשהוא "לכשעצמו" ללא התערבות הסביבה (ה-" Caretaker ") – אך לרוב מתאר "חוויית עצמי" הבאה לבטא את הרגשתו הסובייקטיבית של  האינדיבידואל של היות ממשי (Being Real); את היכולת להבחין בין "אני" ו"לא-אני" ואת החופש להיות אותנטי יצירתי וספונטני. כדי לתאר את הסובטיליות של העצמי האמיתי ועד כמה קל "לזהם" אותו בלחצים סביבתיים חיצוניים בתנאים של הכלה והחזקה בלתי מספקים – שואל וויניקוט דימוי של אחד ממטופליו הממשיל את ה"עצמי האמיתי" ל"בועה": אם הלחץ מבחוץ משתווה ללחץ מבפנים אזי הבועה היא הדבר החשוב – כלומר : ה"עצמי" של התינוק. אם הלחץ מבחוץ חזק יותר או חלש יותר מהלחץ בפנים אזי לא הבועה היא החשובה כי אם הסביבה. הבועה צריכה אז להתאים עצמה לסביבה." (24)
בעוד ה"עצמי האמיתי" מייצג חווית קיום ספונטני – ה"עצמי הכוזב" the “Caretaker Self”)) הוא מבנה נפשי המכוון "החוצה", שעוצב על מנת להתאים את ה"עצמי" לדרישות הסביבה שאינה מותאמת דיה (ראה משל הבועה) לקבל את ה"עצמי האמיתי" של התינוק כפי שהוא. זוהי מעין "אמלגמה" של חלקי "עצמי" עם חלקי אובייקט ה"עוטפת" כביכול את העצמי האמיתי ומסוככת עליו בהעדר החזקה והכלה "טובה דיה" של הסביבה. ה"עצמי הכוזב" יכול להיות אדפטיבי או פתולוגי בדרגות שונות ככל שהוא כרוך בהתנכרות רבה יותר למהותו האמיתית של התינוק (25).
אך האמנם ניתן לזהות את ה"עצמי האמיתי" עם כל מה שאינו "נגוע" באיכויות האובייקט? האם קיים בכלל "עצמי לכשעצמו" שלא ספג אל תוכו בתהליך של אינטרנליזציה מאיכויותיו של האובייקט ו"אובייקט לכשעצמו" שאינו "מעורבב" בהשלכות של חלקי עצמי עליו ואל תוכו?  שהרי  עבור וויניקוט, (כמו עבור תאורטיקנים אחרים של יחסי אובייקט), נולד ה"עצמי" ומתעצב מתוך מגעיו עם האובייקט, קרי האם הראשונית, בתהליך מתמשך של אינטרנליזציה ואקסטרנליזציה. יתרה מזו  כשם שהעצמי אינו קיים מלכתחילה כך גם  האובייקט וידיעת המציאות אינם קיימים מלכתחילה. התינוק "ממציא" את האובייקט (השד שבפנטזיה) ואת האובייקטיביות ומגלה אותה בו-זמנית בסיועה של האם. (13) "מרכז הכובד של ההתהוות אינו מתחיל באינדיבידואל" הוא אומר, אלא ביחידת ה- "אם – תינוק".  "רק בסביבה טובה דיה תהפוך ה"קליפה" שנראתה לנו כתינוק  להיות לאינדיבידואל. רק עכשיו ימוקם ה"עצמי" בתינוק – הבורא בו זמנית את המציאות החיצונית והפנימית" (26) כלומר : מצד אחד ה"עצמי האמיתי" הוא ה"אינדיבידואל לכשעצמו" ללא הפרעה של הסביבה החיצונית – מצד שני בפרפרזה על דברי וויניקוט עצמו (שאין תינוק ללא אם ) ניתן היה לומר " There is no such thing as a Self without an object" .
התפיסה הפרדוכסלית הזו לפיה  התינוק ממציא ומוצא את האובייקט ואת העצמי בו זמנית מכבידה כמובן עוד יותר על ההבחנה התיאורטית בין ה"עצמי האמיתי"  וה"כוזב".
בעוד שמושג ה"עצמי האמיתי" הוא  פרדוכסלי מטבעו – אין כן בהכרח חווית ה"אמיתיות" או ה"כוזבות" של ה"עצמי" . בהחלט ניתן לזהות בבירור רגש, או עמדה הנחווים כמייצגים את ה"אני" אל מול רגש או עמדה הנחווים כמייצגים זולת ומורגשים כ"לא אני" כ-Ego  Alien. חווייתית ברור לנו לא פעם שאנו נותנים ביטוי אותנטי ל"אני האמיתי" שלנו או לחילופין "מסתירים" ו"מכחישים" אותו.  אך הבעיה היא שלפעמים אנו נוטים להעלים את ה"אני האמיתי" אף מעצמנו. לטעון שמה שנחווה כאמיתי הוא אמיתי היה מוציא מטווח "העצמי האמיתי" את כל מה ש"לא מודע" לנו והרי הלא-מודע מכיל מעצם הגדרתו חלקי "עצמי אמיתי"  שלא היו קבילים ונחוו כ"לא-אני" עד שהודחקו (או טופלו על ידי מערכת ההגנות האחרות של האגו) ושוב אינם נגישים לחוויה ישירה. אדם עשוי אפוא לבטא באופן אותנטי את מה שהוא מזהה כ"אני" אך בעצם מייצג את ה"עצמי הכוזב" שלו ובו בעת להתכחש למה שהוא ה"עצמי האמיתי" שלו. השפה רגישה למורכבויות מעין אלו:
למשל- יואיל ה"עצמי האמיתי" במשפט הבא לקום בבקשה: "מצאתי עצמי לוקח סיגריה למרות שהחלטתי להפסיק לעשן וכעסתי על עצמי נורא. 'אתה חלש אופי' אמרתי לעצמי".
האם ניתן לזהות את ה"עצמי האמיתי" עם "הדחף לעשן" [ה"אני היצרי" ("האמיתי?"), זה הכלוא ב"לא נחת" בתרבות ומזוהה לפיכך עם ה"איד"]? או עם ה"אני המתבונן" שתפס את ה"עצמי המעשן" בקלקלתו (הסופר-אגו המייצג הפנמות זרות ל"אני היצרי")? או עם ה"עצמי שהחליט" (האגו?) לחדול מעישון ועכשיו "שונא" את ה"עצמי המעשן" על היותו "חלש אופי"? [מי? ה"עצמי האמיתי"? ומי פה ה"שונא"? אולי אובייקט שהופנם אך לא הפך לחלק אינטגרלי מן ה"אני" ונשאר כאינטרוייקט "לא מעוכל"  כמו גלעיני התפוח במטפורה של פירבירן? (27)] או שמא ה"עצמי האמיתי" מזוהה עם המוטיבציה הלא מודעת שבעטייה נוטל האדם שבמשפט סיגריה אף שהחליט (במודע) לחדול מלעשן?  הרי ייתכן בהחלט שהרצון לעשן המורגש כאמיתי הוא אספקט של "עצמי כוזב" המחפה על רצון מודחק של ה"עצמי האמיתי" לחזור ולינוק משד האם, למשל, אף כי תשוקה זו כלל אינה נחווית במישרין.
מכל האמור עולה שיש מן הטעם להבחין בין הגדרת העצמי כקונספט היפותטי המתאר סטרוקטורה, לבין תיאורו כחוויה, כאוסף של "מצבי עצמי" המתלכדים לכדי "דימוי עצמי" (23). בכל מקרה גם אם ה"עצמי האמיתי" אינו אלא פנטזיה או מיתוס אישי, הרי שערכו לתיאוריה כמו גם לקיום הנפשי לא יסולא בפז.
הגילוי העצמי היזום יתייחס מטבע הדברים לאותו עולם של חוויות "עצמי" המורגשות כאותנטיות – אלא שבמרחב הטיפול, הן חווית ה"עצמי" של המטופל והן חווית ה"עצמי" של המטפל קשורות באופן אינהרנטי לתפקיד ששניהם ממלאים.
לאור זאת, כפי שכבר נרמז בהתחלה, לצורך הדיון בשאלת גילוי ה"עצמי האמיתי" בטיפול ברצוני להציע מסגרת מושגית הלקוחה מתחום "ניתוח התפקיד". מנקודת מבט וויניקוטיאנית, ניתן לזהות את התפקיד (Role) כישות פסיכולוגית הממוקמת ב"מרחב המעבר" . היא מייצגת עבור ה"עצמי" את ה"מציאות החיצונית" ועבור ה"מציאות" את ה"עצמי" – מרגע שהוא מושקע ב"תפקיד" (שכן אז ורק אז קם התפקיד לתחייה כמו חליפת מדים מרגע שלובשים אותה).
חווית הניטראליות וה-Abstinence (כשהיא אותנטית) מתארת מזווית זו את חווית ה"עצמי" המרוכז והמושקע בתפקידו ללא הפרעה. זוהי חווית ה"אגו בפעולה", כאשר לא מופעלים עליו לחצים מבפנים או מבחוץ, המסיחים אותו ממשימתו ומתפקידו.

המפגש הטיפולי מנקודת מבט של "ניתוח תפקיד"

התיאוריה של ניתוח תפקיד ( Role  Analysis ) (28, 29) מתייחסת  לכל נטילת תפקיד כאל תהליך דינמי של השקעת ה"עצמי" בתפקיד. [מנקודת מבט חברתית, השקעת העצמי בתפקיד מהווה אקט של רכישת זהות (30)]. התפקיד לצורך העניין  –  מוגדר אפריורית, ללא קשר לאדם הספציפי האמור למלא אותו. יש לזכור כי לכל תפקיד קשורה מערכת של ציפיות. כל חריגה מן ההתנהגות המצופה מבעל התפקיד מעוררת קונפליקטים וסנקציות מסוג זה או אחר.
ה"אספקט הפורמאלי" של התפקיד מתייחס לפונקציה שעל בעל התפקיד למלא במסגרת "משימתו הראשונית" (מטרת קיומו הפורמלית של התפקיד) וכולל בתוכו קוד  התנהגויות הנגזרות מן המשימות המוטלות עליו. (בארגונים או חברות מתלוות להגדרת התפקיד גם הגדרות של סטטוס, הירארכיה , תנאי שכר , שעות עבודה וכו'). במקביל לרובד הפורמאלי של כל תפקיד  מתקיים לגביו רובד "לא פורמאלי" המתייחס לפונקציות נלוות שאינן קשורות בהכרח ל"משימה הראשונית" של בעל התפקיד. למשל בעוד הגדרת התפקיד הפורמאלית של המטפל היא לאפשר את ביצוע הטיפול תוך הפעלת  טכניקות שונות שנועדו לאפשר את חקירת ה"עולם הפנימי" על רבדיו הלא מודעים, (למשל שמירה על אנונימיות, הימנעות, השעיית צרכים אישיים וכו') הנה במקביל, עשוי להתלוות אליו מרכיב "לא פורמאלי" כמו הכמיהה (המשותפת לעתים למטפל ולמטופל כאחד)  שהמטפל ימלא גם תפקיד של "אב" או "אם".  ה"עצמי" מושקע אם כן בו זמנית ב"תפקיד הפורמאלי" (מטפל)  ו"הבלתי פורמאלי" כאחד (אב) . מידת ההלימה שבין ה"תפקיד הפורמאלי" וה"לא פורמאלי" תיקבע לא במעט את חווית העצמי המושקע בהם. כאשר הפן הפורמאלי והבלתי פורמאלי אינם מתיישבים זה עם זה (כמו למשל במצב של "מטפל" – "מאהב"),  מופעלים מנגנוני הגנה (פיצול, השלכה היזדהותית, הכחשה, הדחקה וכו') על מנת ליצור איזון פנימי – מדומה לעתים.
נטילת התפקיד כרוכה מטבעה במפגש של בעל התפקיד עם דמויות עבר מופנמות המתקשרות בדרך זו או אחרת אל התפקיד. אינטרוייקטים אלה  מעצבים  את "תפיסת התפקיד" והמשימה ומשפיעים בצורה מודעת ובלתי מודעת כאחד על דרכי יישומם (31).
בין התפקיד והעצמי מתקיימים  יחסי גומלין;  תפקידים שונים מעצימים או חוסמים ביטוי היבטים שונים של העצמי. ה"עצמי" מצדו "צובע"  כל תפקיד בצבעיו הייחודיים.
ראיית המפגש הטיפולי באור זה מעבירה את מרכז הכובד של הדיון לבחינת העולם העשיר של "חווית העצמי" המושקע בתפקיד המטפל או המטופל. נראה לי שאלה גם החומרים שגילוים היזום בתנאים המתאימים עשוי לקדם את הטיפול.

אביא עתה שתי דוגמאות (אחת מהן  קיצונית למדי ושתיהן מעוררות שאלות אתיות, טכניות ועקרוניות) בהן הועצם מאוד הקונפליקט שבין העצמי והתפקיד. בראשונה נמנע המטפל מגילוי עצמי ישיר, בשניה נתנה המטפלת ביטוי לרגשותיה ועיבדה בהמשך עם המטופל את ההתרחשות כולה.
נעמי , אישה צעירה וחסרת ביטחון בקשר למיניות שלה פנתה לטיפול לאחר שמערכות יחסיה עם גברים עלו שוב ושוב על שרטון. מזה זמן מה שהיא עובדת על בירור יחסה המורכב עם אביה . הוא היה שופט במקצועו. איש מסוגר, מסויג במגעיו עם אנשים ומקפיד מאוד על "התנהגות נאותה".  ככל שיכלה לזכור הייתה אמה "תמיד חולה" עד שנפטרה כשהייתה נעמי בת שש. לאחר מותה של האם, חשה את אביה מתרחק אפילו יותר . היא זוכרת עצמה חוזרת מבית ספר ל"בית ריק". היא הייתה מאז ומתמיד ילדה אחראית (נעמי בת יחידה) והייתה שבה מבית הספר וממתינה לאבא שיחזור מעבודתו בשעה ארבע בדיוק. מן הרגע הראשון  שפגשתיה , חוויתי את נעמי כבודדה מאוד.
לאחרונה היא עסוקה ביחסי אליה. בפגישה המתוארת היא פונה אלי ישירות בצורה לא אופיינית לה ואומרת : "אני יודעת שאתה לא אמור לענות על שאלות כאלה במסגרת תפקידך כמטפל, אבל ממש חשוב לי שתענה עכשיו: אני רוצה לדעת מה אתה חושב עלי. לא אני אהיה ישרה אתך. אני רוצה לדעת אם אתה חושב עלי כשאני לא פה. האם חשבת עלי השבוע?".
השאלה הסמויה נשמעת לי כאילו היא מנסה לברר אם היא משמעותית לי. אני תוהה ביני לביני מהי בעצם התשובה הכנה לשאלתה. היא  חביבה עלי מאוד אף שלמען האמת לא זכור לי שחשבתי עליה השבוע. אני מתלבט האם יהיה זה מועיל לומר לה זאת אך איני מצליח לראות בכך תרומה ממשית לטיפול כרגע. למען האמת אני מרגיש רצון עז לשתוק. להשתמש ב"חובת האנונימיות" של המטפל כדי לחמוק מן הצורך לענות. יחד עם זאת אני חש שאין זה הדבר הנכון לעשותו. אין לי גם ספק שתהא זו טעות בנקודה זו לשאול אותה לפנטזיות שלה בהקשר לכך שכן היא מעונינת בעליל שאני אענה לה ותראה בכך ניסיון התחמקות מצדי.
עולה בי מחשבה סתמית להזכיר לה את תפקידי כמטפל, לומר לה שלמעשה לא באה הנה כדי לזכות באהבתי כי אם להבין משהו על עצמה. אך בנקודה זו הדברים נשמעים  תפלים, סטריאוטיפיים ולא רלוונטיים באזני ה"פנימית". אני יכול לדמיין את הבעת הדריכות והריכוז שעל פניה כעת – מתחלפת בייאוש, עייפות ושעמום אם אומר לה זאת. פתאום נראה לי שכאן אולי טמון מפתח להבנת המשאלה שמאחורי שאלתה של נעמי.
"את יודעת", אני אומר לה,  "פתאום היה נדמה לי שהבנתי משהו. שאולי יותר משאת רוצה לדעת אם חשבתי עליך השבוע או לא, את רוצה שאעזוב את תפקידי למענך. שאחצה גבולות ואחרוג ממנהגי הקבועים כדי להיות אתך. כאלו את אומרת: "מבחן האהבה" שלי הוא אם מישהו מוכן לחצות גבולות בשבילי. לא כמו שהרגשת עם אבא. שהתפקיד שלו והעבודה שלו הם "חשובים יותר" מהילדה שבאה מבית הספר לבית ריק'.
העיבוד של תובנה זו נתגלה כמשמעותי מאוד להבנת קשייה של נעמי בקשר עם גברים. מסתבר שלא פעם בשלב  של התהדקות הקשר היא חשה צורך הולך וגובר להעמיד בפני חבריה לחיים מבחנים לאהבתם שכולם היו קשורים לנכונותם לחצות בשבילה גבולות "בלתי אפשריים" עבורם.

ודוגמא שניה.  גם בה מתואר ניסיון  להוציא מטפל מתפקידו אך כאן משאלתו היא לצאת מתוך התפקיד ולא "להתחבא" מאחוריו.
מטפלת מנוסה ומיומנת מאוד הביאה להדרכה את ההתלבטות הקשה שחשה באשר לדרך האפקטיבית ביותר להגיב במקרה הבא:
מזה זמן רב שרוני ( מטופל וותיק)  מבטא אגרסיה רבה בטיפול. הוא בחור מבריק , מצליח במקצועו אך לא אהוד בעבודה,  בודד, חשדן, חרד ועוין מאוד. לאחרונה הוא שותק באופן שאינו אופייני לו. בפגישה המתוארת, המטפלת תהתה על כך והפעם הוא נאות לגלות לה שראה  במקום מסוים את בנה החייל.  הוא עקב אחריו, סיפר ונסה לתהות על קנקנו. מרגע זה החל משתלח בו בצורה שהלכה ונעשתה בלתי נסבלת עבור המטפלת. "למעשה", היא אומרת לי בהדרכה, " לא הייתי בטוחה כלל שהבחור שהוא פגש אכן היה בני, כאלו שזה משנה במשהו, אבל חשתי מן רצון נואל לברר זאת, כי הדברים שאמר עליו היו פשוט איומים ונוראים.  כאלו הרגשתי צורך להגיד לו: זה לא הבן שלי"
המטופל חש באי הנוחות של המטפלת ואמר: "אני רואה שאת זעה באי – שקט בכיסאך. שבי ותקשיבי עד הסוף. שאלת למה אני שותק עכשיו תשמעי. אני מניח שאת מאוד אוהבת את בנך, אבל דעי לך שלא ראיתי נרציסט גדול ממנו. כן כן. ידוע לי מחבר טוב שלי שמשרת אתו שכולם רואים בו את ה"זונה המחלקתית".  הוא פשוט לא רואה איש מלבד את עצמו".
המטפלת החלה להרגיש זעם הולך וגובר. בנה שרת באותה תקופה בלבנון ושהותו שם הדירה שינה מעיניה. היא קלטה שאינה מצליחה להתרכז בעשייה הטיפולית וקראה לעצמה לסדר:
"אני מבינה" היא אומרת כאן " שכך אתה מרגיש גם איתי היום" (שאיני רואה אותך).
"לא" הוא אומר "את לא מתעלמת ממני כי את נרציסטית מן הסוג ההפוך. את לא מסוגלת לחיות בלי שישימו לב אליך. אבל עכשיו את לא תפסיקי אותי. תשתקי ותקשיבי".
"כיון שביטא לא פעם את קנאתו בילדי", ממשיכה המטפלת ומספרת,  "אני אומרת מקץ זמן מה  שאני מבינה שכאשר פגש את בני וחווה אותו כמתעלם ממנו חש פגוע ומקנא".
"כן" הוא אומר. "בהחלט. וחוץ מזה, אם את דווקא רוצה לדעת אני מקווה שהוא ימות. לא זה לא מדויק. אני רוצה שיסבול לפני כן. אני רוצה שישחטו אותו לעיניך. שדמו יגר לאט לאט. זה מה שאני רוצה. שיסבול. שיתחנן על נפשו עד שתצא נשמתו."
המטפלת חשה שאינה יכולה לשאת יותר את ההתקפה האכזרית על בנה. "הרגשתי שבא לי לקום מהכסא ופשוט להעיף לו סטירה. להגיד לו שאיני רוצה לראותו יותר לעולם. אל תצחק", היא אומרת , "אבל נתקפתי פתאום פאניקה שהמטופל שלי עלול לפגוע בבן שלי באמת… לרגע התחלתי ממש להתלבט אם עלי לדווח על כך למשטרה. יכולתי להבין שקורה פה משהו קריטי ביותר לטיפול ושוב ניסיתי לקרוא לעצמי לסדר. ניסיתי לומר לעצמי: היכן אם לא פה רשאי המטופל שלך לתת פורקן ליצריו הסדיסטיים ולזעם הנוראי החבוי בו. מאידך הייתה לי הרגשה שזהו סוג של Acting  ושאסור לי לתת לזה לעבור בלי תגובה. שהקשבה פסיבית אינה מהווה הכלה פה.  חשבתי שאני צריכה לשים פה גבולות כדי שהמילים הנוראות שאמר יקבלו את משקל המשמעות הכבדה שהן ראויות לו. החלטתי להתערב ואמרתי לו:
"עד כאן!!! אני חשה שאתה מנסה לדחוף אותי אל המקום שבו לא אוכל להמשיך ולשמור על תפקידי כמטפלת, שאתה  מעורר בי זעם כזה שארצה לפגוע בך ו"להחזיר לך".
"אבל אינך יכולה" הוא אומר בחדוות ניצחון  "כי את מטפלת שלי".
"כן", אני אומרת לו (ממשיכה המודרכת לספר) אבל אני גם אימא". וכאן קרה דבר מוזר. האווירה השתנתה לחלוטין. המטופל נעשה עצוב נורא והחל לבכות חרישית . כל מאמצי לדובב אותו עלו בתוהו."
רוני , כפי שהיה ידוע לשנינו , גדל עם אימא דיכאונית שהייתה מתאשפזת לעתים מזומנות לתקופות ארוכות. לפעמים הייתה נכנסת למצבים פסיכוטיים. הוא התייתם מאביו כשהיה בן ארבע וגודל למעשה בבית דודתו בתנאים של הזנחה.
הייתה לי תחושה עמוקה שרוני ביקש להוציא את המטפלת שלו מתפקידה כמטפלת ויותר מזה – ניסה לדחוף אותה להיות אם המגנה על ילדה מפני התקפה רצחנית. העליתי את ההשערה, שאולי הייתה זו דרכו המעוותת לבקש שתגן גם עליו כאם מפני זעמו הנורא – ובו בזמן תרגיש (ותאשר בכך את תחושתו) שהיא אם נוטשת, שהיא מפקירה אותו כי הוא "רע" באופן שאין לשאתו.
מצוידת בהשערה זו חזרה המטפלת לפגישה הבאה ושיתפה את רוני בתחושתה שאולי ניסה דווקא לדחוף אותה להיות אימא גם בשבילו אלא שלא ראה שום אפשרות לקבל ממנה הגנה בדרך אחרת.
"בוודאי שאיני יכול לקבל הגנה ממך", אמר ברכות וחזר כמעט מילה במלה על מה שאמר בפגישה הקודמת אלא שהפעם חלחל עצב קשה מנשוא לדבריו .  "את לעולם לא תהיי אימא שלי. את תמיד תהיי רק מטפלת שלי. ואני כל כך צריך שתהיה לי אימא אמיתית". הוא היה נרגש . "כל ימי בבית הספר , הוא אומר, היו שולחים אותי ליועצות ולפסיכולוגיות כי הייתי מכה את הילדים בכתה, ברחוב. תמיד תמיד הייתי מסתבך עם ההורים שלהם. פעמיים בחיים זכור לי שאבא של אחד מהם הכה אותי מכות נמרצות. ואני זוכר שאחר כך הייתי יושב לבד בגינה ובוכה. לא בגלל המכות. לא. אלא בגלל שקינאתי בהם שלהם יש  אבא ששומר עליהם".

דיון

בשני המיקרים  המצוטטים  נעשה שימוש בחוויית ה"עצמי האמיתי" של המטפל תוך התייחסות אל התפקיד . ההרגשה של המטפל בתוך התפקיד אינה זהה בשתי הדוגמאות:  בראשונה (נעמי) מציע התפקיד את עצמו כמגן להסתתר מאחוריו ולהימנע מגילוי לב מביך. בדוגמא השניה (רוני) נחווה ה"תפקיד הפורמאלי" ככולא בתוכו את ה"עצמי "  של המטפלת המבקשת לפרוץ מתוכו החוצה ו"לתת סטירה לפציינט". רוצה הייתה  להשקיע את ה"עצמי" שלה בתפקיד "אם" על חשבון תפקידה כ"מטפלת".  בשני המקרים התייחסותו של המטפל אל הקונפליקט שנוצר בין ה"עצמי" וה"תפקיד" מוליכה לתובנה עמוקה יותר. במקרה נעמי ראה המטפל לנכון שלא לחשוף את רגשותיו ישירות אלא את חוויתו שהוא ניתבע לחרוג מתפקידו. על פניו נראה כי בירור משמעות כמיהתה של המטופלת שהמטפל יחרוג למענה מתפקידו הוביל במקרה זה לתובנה עמוקה יותר מאשר אילו שיתף אותה בהרגשתו כפשוטה. במקרה השני שימת הגבולות של המטפלת ("עד כאן!!!") הייתה הכרחית בראש וראשונה עבורה, כדרך לעצור התעללות סדיסטית כמו גם כדרך לשמור עצמה בתפקידה. עבור המטופל היה בכך אקט של החזקה (Holding ) . נכונותה לשתף את המטופל ברגשותיה שגרמו לה להעדיף את תפקיד האם על תפקידה כמטפלת ברגע נתון (Role responsiveness )  אפשרה , כך נראה, את התובנה הנוגעת ללב בדבר אותו צורך עמוק ולא מודע של  המטופל באם שתגן עליו מפני הילד ה"רע" והזועם שבתוכו. במקרה זה היה המטופל זקוק לסובייקטיביות של המטפלת שלו – להכרה המכאיבה שלה בצדקת טענתו שהיא אכן מעדיפה את ילדה על פניו וכי לעולם לא תוכל להיות לו לאם אמיתית ולא תוכל להשיב לו את מה שנשלל ממנו.
האותנטיות של המפגש  בשני המקרים, לא זו בלבד שאינה מופרעת על ידי ה"תפקיד  הפורמאלי" כי אם נוצרת דווקא כתוצאה מלקיחתו בחשבון. רק טשטוש קיומו של התפקיד בסיטואציה הנדונה יכול היה להוביל ליצירת קומוניקציה כוזבת , אפילו זו נראית כ"גילוי לב". ה"עצמי האמיתי" של המטפל אינו ניתן לפיכך לזיהוי עם הזעם שחשה המטפלת כלפי המטופל שלה (בדוגמא השניה), אף לא עם הבושה – אשמה שחש המטפל עקב דרישתה של הפציינטית לגלות לה ללא כחל וסרק את רגשותיו (בדוגמא הראשונה). ה"עצמי האמיתי" מתייחס במקרה זה למכלול השלם המכיל בתוכו  גם את התלבטויותיהם של המטפלים ביחס לתפקידם, את תחושת  מחויבותם לברית הטיפולית וכן את כל הדמויות המופנמות המאכלסות את עולמם הפנימי ומשתתפות בדיאלוג הקונפליקטואלי שהם מקיימים עם עצמם- בניסיון למצוא את דרכם בסיטואציה הסבוכה שנקלעו לתוכה. האספקט התרפויטי טמון, כך נראה, ביכולת של הזוג הטיפולי להפוך את המפגש שבין ה"עצמי" ל"תפקיד" בתוך "מרחב הגבול" של משימתם – לנושא חקירתם המשותפת. גילוי עצמי יזום של חומרים אלה עשוי כאמור להיות רלוונטי בתנאים המתאימים.

המאמר פורסם לראשונה ב"שיחות", כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה.