תקציר

שינויים חברתיים ותרבותיים בתפקידי נשים וגברים, מאפשרים
חופש רב יותר לזוגות ליצור מערכת יחסים שוויונית, ולממש
את עצמם באופן מלא יותר. אולם לעתים, השינויים החברתיים
מתנגשים בנורמות והרגלים מהעבר, המוטבעים באישיות
הפרטית של אחד או שני בני הזוג, ונוצר מתח בין הרצון
לשינוי לבין הזהות והמודלים הישנים. מאמר זה יתאר מקרים
אלו, של זוגות בעידן המהפכה הפמיניסטית, הנקלעים למצוקה
ונעזרים בטיפול זוגי בכדי ליצור מערכת יחסים שוויונית,
מאוזנת, בה מתרחש דיאלוג הדדי ואמפטי. במאמר זה אתייחס
מעט לתאוריה, אציג מקרים טיפוסיים ולבסוף אדון בשאלה
מתי ולמי מתאים טיפול זוגי, בנושא של בניית מערכת יחסים
שוויונית.

מבוא

מה המשותף לאשה הנקרעת בין הקריירה לאמהות ולגבר החש כי
מתיחסים אליו כאל "כספומט" ומצפים ממנו תמיד להצליח, לא
להתלונן, אך להיות קשוב לרגשותיו? המשותף הוא הבילבול,
הנובע בין היתר משינויים החלים בחברה המערבית, בעקבות
המאבק לשוויון בין המינים. למעלה משני דורות, מתרחש
בעולם המערבי תהליך דרמטי להשוואת זכויות הנשים. המאבק
הפמיניסטי מתקיים במישורים שונים: במישור הפוליטי
והחברתי, על ידי חינוך, חקיקה, הגברת מודעות, מאבק נגד
דיכוי נשים והפרת זכויותיהן, ועוד. אולם, אחת הזירות
החשובות לקידום השינוי הוא תחום הפרט; לתוכו של כל אדם
הנחשף לרעיון השוויון, מחלחלים ערכים חדשים המשפיעים
בין היתר על שאיפותיו ועל הגדרת הזהות והתפקיד שלה ושלו
בחברה ובמשפחה. שני מודלים מתחרים על הזירה הזוגית:
מודל שמרני שהיה הנורמה המקובלת בעולם המערבי עד שנות
החמישים, של גבר מפרנס ואשה המטפלת בבית ובילדים, לעומת
מודל שמתפתח מאז שנות השישים, ומאפשר לאשה לעבוד ולזכות
בעצמאות רבה יותר.
המודל החדש מעורר מתח, שכן מכשולים רבים ניצבים בפני אשה
הרוצה להעביר לבן זוגה חלק מהתפקיד הביתי. לא תמיד
מתרחש שינוי מספיק בזהות הנשיית והגברית, כך שתתאפשר
חלוקת תפקידים אחרת במשפחה.

זהות מינית, תפקיד-מיגדרי

מיגדר (gender) הוא מושג המציין את המין זכר/נקבה, בהקשר
של זהות, תפקיד, מיקום חברתי ועוד. כל ילדה וילד,
בסביבות הגיל 2-3 מגלים מה מינם ומתחילים לגבש רשת של
אסוציאציות לגבי המשמעות של המין, המיגדר. המיגדר הוא
גורם חשוב בזהות, הוא מושפע מהגדרות חברתיות ומכתיב
לאנשים תכונות ("בנות תלותיות, בנים אסרטיבים
ושאפתנים") והתנהגויות מקובלות ("בנות בוכות, בנים
מרביצים").

חברה המחזיקה בערכים שוויוניים, שואפת להרחיב את חופש
הבחירה ולתת לגיטמציה לשני המינים לבטא תכונות נשיות
וגבריות ולממש עצמם בהתאם ליכולתם וכישוריהם. אולם,
כשיש חופש, יש גם קונפליקט וספק; מה התפקיד "הנכון" לנו
כנשים וגברים? עד כמה לחקות את הורינו ולהיות כמוהם, או
להאבק בדעותיהם וערכיהם ולבנות לנו זהות ותפקיד שונה?
עד כמה להתאים עצמנו לנוחיות של נורמות ישנות, או להאבק
במוסדות, במינהגים ובחוקים כדי לבנות סביבה צודקת יותר?

במישור הפסיכולוגי, ניתן לראות בילבול, מצוקה ומתח לגבי
שאלות אלו של הגדרת הזהות העצמית, וההסתגלות למציאות
משתנה. יש הרוצים להשתנות אך "תקועים" בדמות הישנה
שהפנימו בילדותם המכתיבה מה הוא "גבר אמיתי" ומהי "אשה
אמיתית", ויש אנשים שסביבתם מפריעה להם להשתנות ולהנות
מחופש בחירה גדול יותר.

למשל, נשים הרוצות לבטא תכונות שנחשבו לגבריות כמו
אסרטיביות ושאפתנות, מוצאות בתוכן את הדמות הנשיית,
שזוהתה במשך מאות שנים עם כניעות, צניעות, ותרנות
והתמסרות. לעתים הן חוששות כי הפגנת כוחן, דרישותיהן
ודאגה לצרכיהן תהפוך אותן פחות מושכות ופחות נשיות
בעיני אחרים. לצערנו, יש גברים המגיבים באופן דומה
ומתקשים לראות אשה חזקה ועצמאית כנשיית ומושכת, בגלל
אותה דמות ארכאית של אשה כנועה, ותרנית, המוגדרת על ידי
טיפול ודאגה לזולת.

גם אצל הגבר ניתן לראות בילבול ומבוכה, כאשר עליו לבטא
התנהגויות ותכונות שנחשבות נשיות באופן מסורתי, גם אם
הן אמיתיות וחשובות לקיומו הנפשי. למשל, גברים רבים
סובלים מקושי גדול לבטא את רגשותיהם, לקבל צדדים
פאסיביים וצרכי תלות, הקיימים בתוכם אך במשך דורות
התכחשו להם. ידוע ממחקרים רבים כי גברים תלויים
בנשותיהן תלות רגשית עזה, אולם, האשה היא זו שנתפסת
כתלותית בתרבות, היות והחברה נותנת לה לגיטימציה לבטא
רגשות רוך, נזקקות ותלות. (א. פרידמן "באה מאהבה").

מבחינת תפקיד המיגדר, ניתן לראות נשים רבות, אשר הפנימו
בביתן מודל שמרני של אשה המסורה לתפקיד האמהי, ומצד
שני, ספגו מהסביבה גם את המסר החברתי הפמיניסטי של
חיים עצמאיים יותר. ניתן לראות נערות שהן דור שני או
שלישי לבילבול ולמסרים הכפולים, אשר מחזיקות בתוכן
לפחות שני מודלים מתנגשים של אשת בית ואם מסורה לעומת
אשה אסרטיבית המגשימה עצמה. בעיה עיקרית היא, שבמעבר
ממודל שמרני למודל פמיניסטי האשה מתקשה לקיים עם עצמה
משא ומתן פנימי על אורח החיים המתאים לה. לעתים, גם
כאשת קריירה היא נותרת ללא החופש הפנימי לשאול את עצמה:
מה מתאים לי? כיצד אני רוצה שחיי ינוהלו?

בעקבות מאות שנים של שליטה גברית במשפחה, הופנם אצל נשים
וגברים כאחד הייצוג הפנימי של האשה כאובייקט, כמי שעיקר
ייעודה למלא צרכים ולטפל בזולת. נשים מתקשות להשתחרר
מהנטיה המושרשת לבטל את עצמיותן וקיימת סכנה כי
ההתמסרות וההתבטלות העצמית יופיעו גם בתחום העבודה. כמו
שירי, (דמות דמיונית) הרואה בעצמה בחורה מודרנית
ופמיניסטית, אולם היא מתמסרת לתפקידה ולבוס שלה מתוך
מחיקה עצמית מוחלטת של צרכיה, אינה מתקוממת על כל
דרישה, הן לשעות נוספות והן לתפקידים "נשיים" שאינם חלק
מתפקידה המקצועי, כמו הכנת קפה ועריכת סידורים פרטיים
לבוס. היא אינה מודעת לכך שהחליפה את הבעל ב"אדון" החדש
– הקריירה, הבוס, המפעל.
לעומתה, גליה, נלחמת בנטיה לבטל עצמה, ובוחרת בחיים של
הגשמה עצמית, בזוגיות שוויונית, אולם סובלת מרגשות
אשמה על שאינה מטפלת מספיק בילדיה ועל כך שבעלה עושה
ויתורים בקריירה שלו למענה. היא מבוהלת מ"המרד" שלה
במוסכמות ומענישה עצמה באופן לא מודע בכך שסובלת מחרדה,
מתח ודכדוך.

גם אצל הגבר החדש, בעל השאיפות השוויוניות, יש משקעים של
זהות אחרת, קדומה יותר, אשר לא במהרה יעלמו מהעולם.
מאות דורות של גברים לפניו, בעלי כוח, זכויות יתר
ושררה על נשותיהם וילדיהם, רובצים עדיין בעולמו המודע
והלא-מודע ומשפיעים על רגשותיו ועמדותיו. על כן, ניתן
לראות גברים אשר אינם יכולים להימנע מלחוש זעם או
מרירות על התפקידים "הנשיים" שהם ממלאים תפקידים שנתפסו
מזה דורות כנחותים ונטותי תגמול.

דר' קלייר רבין, מצאה במחקריה, כי ברמה המוצהרת, מרבית
הזוגות מדווחים על עמדות שוויוניות. אולם בפועל, גם
בזוגות שויוניים במוצהר, מרבית הנשים נושאות בנטל
העיקרי של החזקת הבית והמשפחה, כתוספת לפעילותן
המקצועית. ניתן לראות כי השינוי בתפקידי המיגדר התרחש
קודם כל ברמה המוצהרת, רמת האידאולוגיה והעמדה, אולם
עדיין רחוק מלהיות מופנם בזהות ובתפיסת התפקיד המיגדרי.

אמנם יש שוני מהותי במוטיבציה לשינוי; הנשים יוזמות
ודוחפות את השינוי החברתי, אשר יגדיל את זכויותיהן ויגן
עליהן מניצול ודיכוי ויאפשר להן לטפח זהות שלמה וחופשיה
יותר. הגברים, במובן מסויים, "נגררים" אחרי עגלת המהפכה
הפמיניסטית אולם, אין זאת כי כל אדם, הנחשף לאי הצדק
החברתי ומפתח מודעות לכך, מתעורר בו הדחף לתיקון
ושינוי. מחקרים מעידים כי שביעות הרצון הכללית ואיכות
החיים של גברים ונשים כאחד גבוהה יותר, כאשר הגבר שותף
לעבודות הבית, הטיפול בילדים והאחריות הכוללת למשפחה.
(ננסי מרשל, 1993). הבחירה בחיים שיוויוניים כדאית לשני
המינים; מבחינה רגשית, היא מגבירה את האינטימיות בזוג,
שביעות הרצון והמימוש העצמי, ומבחינה מעשית, היא מאפשרת
לחלק את נטל העבודה והפרנסה כך שלא יוטל רק על כתפי
הגבר ולייצר יחידה משפחתית המושתתת על שותפות אמיתית.

אולם, נשים וגברים רבים לכודים עדיין בין עולם ישן וחדש,
כבולים במודלים הישנים של תפקידיהם, וסובלים מאד בנסיון
לגבש את זהותם.

פמיניזם ומשפחה – הילכו שניהם יחדיו?

בגישה פמיניסטית, הגברים נתפסים כמעמד שליט, השואף
להמשיך בדיכוי הנשים וכל המאמץ של התנועה הפמיניסטית
מכוון להגביר את כוחה וזכויותיה של האשה בחברה. בקצוות
הפמיניסטים הרדיקלים, התא המשפחתי עצמו הוא מקור לדיכוי
האשה ויש לשתחרר את הנשים מהצורך להוליד ילדים ולמלא
תפקיד משני בבית. אחת הביקורות כלפי התנועה הפמיניסטית
היא כי אין בגישה זו מספיק מאמץ לחפש דרך שתאפשר לאחוז
את החבל בשני קצותיו – למזג בין עקרונות השוויון
הפמיניסטים, לבין השאיפה של אנשים לקיים חיי זוגיות
ומשפחה. לדעתי, ומנסיוני האישי והקליני, אין צורך
"לשפוך את התינוק עם המים", כלומר, אין הכרח שנשים
יתנכרו לגברים ויימנעו מחיי זוגיות בכדי לממש את
זכויותיהן ועצמאותן. חייבת להימצא דרך, תאורטית ומעשית,
ליישב את המישאלות הסותרות לכאורה – להשתחרר מתפקיד האם
יושבת הבית, מבלי לפגוע במערכת יחסים זוגית והקמת משפחה.

קונפליקט הזהות בתוך זוגיות ומשפחה

במפגש האינטימי בין אשה לגבר, ובדוגמה האישית שזוגות
מראים לילדיהם, מתרחשת דרמה חשובה ומתמשכת. הזוגיות היא
נקודת חיבור חשובה בין התחום האישי לחברתי, היא יחידה
חברתית בסיסית וגרעין להתפתחות של תא משפחתי., הזוגיות
היא המקום בו מתרחש מפגש אינטימי ומשמעותי ביותר בין
גברים ונשים, כ"נציגים" של שני מחנות, הנלחמים על יצירת
דו-קיום מסוג חדש.

בפני כל זוג טרי בעל שאיפות שוויוניות, עומדת משימה
מסובכת; להגשים את עצמם, כל אחד בנפרד, ובו זמנית
לאפשר לבת הזוג להתפתח באותה מידה, תוך כדי שמירה על
יחסים טובים וזוגיות יציבה. בתאוריה, זה נראה כמעט בלתי
אפשרי -ובכל זאת, כיצד מתאפשר הפלא? מה מכשיל אותו ומה
מסייע? ומתי נדרש הסיוע של טיפול זוגי?

מאבקים וקשיים זוגיים הקשורים לשינויים בזהות מיגדרית

כאשר גבר ואשה מקיימים קשר זוגי, נפגשות, ולעתים
מתנגשות, שתי מערכות מבולבלות ומסוכסכות מראש. האשה
מגיעה לחופה עם זהות כפולה, רוצה להיות אמא נהדרת אך גם
להצליח בקריירה, ומתחילה דרך מיוסרת של התלבטויות
רוויות אשם – כיצד לווסת בין שתי השאיפות הללו, ללא
מנגנון פנימי שיאפשר לה למצוא את האיזון הנכון לה.
הגבר, מגיע לחיי הנישואין עם עמדות מוצהרות של שוויון,
מבלי שיש לו מודל ברור כיצד זה נעשה בפועל. בתודעתו
שוכנים דמות אביו וסבו, על ברכיהם רכש את זהותו הגברית
והם לרוב לא היקנו לו כלים חיוניים כמו יכולת לקיים משא
ומתן מתמיד והוגן, נכונות לשאת בנטל הטיפול במשפחה
וכדומה, לבטא צרכים, רגשות ולהיות מעורב בקשר אינטימי.

אנשים נכנסים לחיי זוגיות ונישואין, מתוך אמונה תמימה כי
הדברים מסתדרים מעצמם וכי האהבה והמשיכה המינית יספיקו
בכדי לגשר על הפערים בציפיות, על הקונפליקטים והבילבול.
לעתים זה אכן קורה, ואנו רואים זוגות רבים המתמודדים
באומץ עם הצורך לייצר מערכות יחסים חדשות, אחרות, בהן
יש מקום של כבוד לשני בני הזוג כסובייקטים בעלי צרכים,
שאיפות ואינטרסים משלהם.

אולם, לא מעט זוגות נופלים לקלחת של תיסכול, בילבול
ועימותים על רקע ההתנגשות המורכבת: מאבק על משאבים
משותפים של זמן, כסף ומרחב; קונפליקט אישי-פנימי לגבי
זהותם, המוביל גם למחלוקות רבות לגבי הנורמות של גידול
ילדים, חינוך, וגבולות עם משפחה מורחבת וכדומה. זוגות
רבים אינם ערים לכוחות הרבים הפועלים עליהם. ובמאמר זה,
ברצוני להדגיש כי מלבד האישיות וההיסטוריה הפרטית של כל
אחד מבני הזוג, פועלים עליהם גם כוחות ואינטרסים
חברתיים רבי עוצמה.

בבואנו כמטפלים, לחקור את הקשיים אשר הובילו זוג לטיפול,
מלבד בירור ההיסטוריה הפרטית של כל אחד מבני הזוג
והשפעות המשפחה המורחבת, אי אפשר להתעלם מההקשר
החברתי-פוליטי הנכנס לחדר המיטות ולמטבח של כל משפחה,
דרך הזהות המינית והמיגדר.

באופן כללי ולצורך פשטות ההסבר, ברצוני להבחין בין שני
סוגים של קונפליקט זוגי הרלוונטי לנושא הנדון כאן:

קונפליקט "גלוי" המתפתח מתוך שוני בין הערכים של בני
הזוג, וניתן לראות בו מאבק ממשי בו האשה נאבקת לזכות
ביתר חופש, עצמאות, זכויות למימוש עצמה ונפרדות ואילו
הגבר נלחם לשמר את הדפוסים הישנים, אם מתור קבעון ופחד
משינוי, אם מתוך אינטרס לשמר את זכויות היתר שלו או
מסיבות אחרות.

קונפליקט "סמוי" – בני הזוג מחזיקים בערכים דומים
ושואפים לקיים קשר שוויוני וצודק, אולם, בעולמם הפנימי
ובסביבתם החיצונית יש זהות, דימוי עצמי וציפיות שאינם
מאפשרים להם ליישם ערכים אלו.

כמובן שאצל זוגות רבים, המאבק נובע משילוב של ערכים
ועמדות אקטואלים, וגם קונפליקטים פנימיים ואישיים יותר.
מספר דוגמאות ממחישות היבטים שונים של זוגיות במצוקה,
אשר כרוכה בבילבול הזהות המיגדרית. הדוגמאות הן
דמיוניות ולא מבוססות על אנשים מסויימים, אולם הן
משקפות מצבים טיפוסיים לזוגות הפונים לטיפול זוגי:

שולמית וחנוך – קונפליקט גלוי: בזוגות שהחלו את דרכם עם
חלוקת תפקידים שמרנית, קורה לא אחת שהאשה המתבגרת
ונחשפת לאפשרויות נוספות, אינה מסתפקת בתפקידיה הישנים
כספקית צרכים של בני המשפחה, ושואפת לממש את כישוריה
בדרכים נוספות. משבר זוגי יכול להתפתח אם שאיפה זו
נתקלת בהתנגדות נחרצת של בעל הרואה בהתפתחות של אשתו
איום, בגידה, או סכנה דמיונית אחרת.
שולמית חשה ריקנות ותיסכול, עם הגיעה לגיל ארבעים, אחרי
15 שנים שהוקדשו לגידול ילדיה ועבודת הבית, היא רוצה
לצאת ללימודים. חנוך, בעלה, רואה את רצונה לממש עצמה
כסכנה לבגידה, הוא חש שעומד לאבד את הדמות האמהית
המטפלת בו ומתוך חוסר הבנה מפעיל את כוחו וסמכותו כדי
לעצור בעדה. המשבר מתפתח כששולמית סובלת מתיסכול גובר,
הופכת עוינת, מסוגרת, לעתים מדוכאת וחנוך מגביר את הלחץ
בנסיון נואש להחזיר אותה לדמותה הקודמת. הוא פועל מתוך
מודל ישן של שליטה וסמכות, מתקשה לעכל את השינוי שחל
בבת זוגו ולראות שיש כאן הזדמנות לצמיחה עבור שניהם.
לא אחת המאבק הזה סמוי ועטוף בדבש: הוא עשוי לומר "אני
לא רוצה שהיא תתאמץ" "אני עובד קשה כדי שהיא תהיה בבית
ותתפנק". חנוך מתקשה לראות שהזעם המתגבר של שולמית הוא
בעצם ביטוי לצורך התפתחותי חשוב ולגיטימי להיות בת-אנוש
ולא רק אובייקט (אמא של, אשתו של, הבת של). לא אחת גם
המשפחה המורחבת, השמרנית, תצטרף ללחץ "להחזיר את הכבשה
התועה" לעדר ותשפיע על האשה להמשיך לסבול בבית, ולא
לקרוא תיגר על המסורת שאינה תואמת לצרכיה האישיים.
כשיגיעו לטיפול, המטפלת תבדוק האם יש נכונות בסיסית של
שני בני הזוג לעשות שינוי יסודי בתפקידיהם, למצוא פשרות
ואיזונים חדשים לחייהם כזוג, ואם כן, היא תדריך ותלווה
אותם בדרכם החדשה. לא אחת, זוג כזה יגיע לפירוד ויסבול
כאב רב בשל הקושי העצום לשנות ערכים מופנמים ולהיפרד
מזהות מוכרת.

אלי ודינה: אלי הוא גבר השואף לאמץ ערכים שוויוניים אך
זהותו, הערכים שספג בבית ובסביבה, הייצוגים שנחרטו
בנפשו לגבי "מה זה גבר" ו"מה זאת אשה" אינם מאפשרים לו
לעשות זאת מכל הלב. למשל, הוא מצהיר שהוא תומך בקריירה
של בת זוגו, דינה "בוודאי שאני רוצה חלוקה שיוויונית,
ברור ששנינו עובדים", אבל היא מרגישה כל הזמן, בין
השורות, את מרירותו וכעסו. הוא מתלונן שאין אוכל מבושל,
מתקשה לקבל את העייפות שלה, את נסיעותיה מטעם העבודה,
ובמקום להודות כי הוא זקוק לה וליחס האמהי שלה, הוא
משליך זאת על הילדים ומדבר בשמם: "הילדים מתגעגעים לאמא
שלהם". היות והוא אינו מודע לניגוד בין העמדות
רות שלו לבין המשאלה הלא-מודעת להמשיךהמודרניות המוצ
בתפקיד הגברי הישן, קשה לו להסביר את כעסו ולנהל דיאלוג
פתוח עם בת זוגו, כדי לזהות את מקורות התיסכול ולפתור
אותם. במקום לתמוך בה מול הילדים, הוא עשוי לעשות איתם
יד אחת כנגד האם, ולטפח בה רגשות אשם בלתי נסבלים.
בטיפול, ניתן להעלות למודעות את הפער בין הצהרותיו של
אלי לבין הכמיהה העמוקה שלו לחיות עם אשה אמהית שתטפל
בו "כמו פעם". עליו למצוא דרך חדשה, לזכות ברוך וביחס
החם של בת זוגו, שלא באמצעות נוכחותה המתמדת בבית או
בישוליה, אלא ב"קודים" אחרים. במקביל, הטיפול הזוגי
יאפשר לדינה לחלוק את הדילמות שלה, באופן כזה שהיא לא
תהיה בודדה עם הקונפליקט "כמה להישאר בבית וכמה לצאת
לעבוד", לא תחוש אשמה ומואשמת, ויהיה לה החופש להציב את
צרכיה ושאיפותיה לצד אלו של בן זוגה. השאלות של חלוקת
הנטל והמשאבים, יהפכו לשאלות זוגיות, כשהמטפל מסייע להם
למצוא שביל זהב בין הצרכים הרבים של כל בני המשפחה.
למשל, במקום שאלי יזדהה עם ילדיו ויחוש מקופח ו"יתום",
תציע לו המטפלת להיות בעצמו ספק של חום, לקחת על עצמו
חלק מהתפקיד האמהי, בבילוי זמן עם משפחתו או הענקה מסוג
אחר.

שירה ודניאל: מאבק נפוץ ביותר בזוגות מתרחש סביב הטיפול
בילדים הצעירים. שירה, אשה בת 30 בעלת תודעה פמיניסטית
שואפת להכניס את דניאל לשותפות שוויונית בגידול הילדים,
אולם מתקשה לסמוך עליו ולהאציל עליו סמכויות. דניאל
מצידו, מספק לה צידוקים היות והוא, שלא שיחק מעולם
בבובות, מתקשה לרכוש את המיומנויות הכרוכות בטיפול
בילדים רכים וכאמור, הזהות הגברית שלו מתנגשת עם משימות
ותכונות "רכות", נשיות. הוא נבוך וחסר בטחון כאשר הוא
רוחץ את בנו התינוק או מטייל עם בתו בגינה, ועושה
טעויות שבעיני שירה נתפסות כרשלנות וחוסר אכפתיות,
והביקורת שלה דוחפת אותו להימנע מפעולות אלו.
מצב זה מתגלגל מהר מאד לכעס והאשמות הדדיות בהן שני
צדדים צודקים וסובלים: שירה צודקת בטענה שדניאל מתחמק,
אולם לעתים קרובות מתעלמת מכך שהוא מתחמק מהתפקיד בגלל
תחושת חוסר-אונים ובושה להודות בקושי להסתגל לתפקיד חדש
(ולא בגלל סרבנות אידאולוגית או זדון). דניאל צודק
בטענתו כי הוא עושה ככל יכולתו, אך נוטה להתעלם מהנטל
הכבד המוטל על שירה מבחינת האחריות והמטלות היומיומיות
שהיא נושאת כאם. (מחקרים מראים, כי גברים חשים שהם
שוויוניים מאחר והם משווים עצמם לאביהם, שהיה נוכח בבית
הרבה פחות מהם. אולם הנשים משוות את בן זוגן לעצמן,
ומתוסכלות מהפער הגדול בין העומס שלהן, במטלות הביתיות,
לבין אלו של בן הזוג ה"מתלמד").
בהגיעם לטיפול שניהם מיואשים. שירה עושה את מרבית עבודות
הבית וצוברת זעם ודניאל התייאש מהמאבק לקחת חלק
במשימות, ומרגיש כמי שנזרק מחוץ למשפחה וזוכה ליחס זועם
מצד אשתו ולעתים גם מילדיו. הזעם של שירה התפשט והפך
לניכור, חיי המין מושבתים, החברות והתמיכה הרגשית
נעלמים והזוגיות נמצאת בסכנה. הזעם של דניאל מוביל אותו
להשאר מאוחר יותר בעבודה כדי להמנע מהעימות עם שירה,
והוא "זוחל למיטה" בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שהתיש
עצמו בעבודה וסיפק עצמו באמצעות סקס וירטואלי באינטרנט.
טיפול המכוון להשיג שינוי אמיתי במעגל זה, ינסה לסייע
לשני בני הזוג לראות את המצב גם מנקודת הראות של
השני/ה. צעד ראשון יהיה לבטא את הזעם והתיסכול ולקבל את
העובדה ששני הצדדים סובלים סבל רב. שנית, עליהם להכיר
בעובדה שהם בונים מציאות אשר שונה ממה שהכירו בבתיהם;
דניאל מתוודע למקצוע שלא היה מוכר לו ולאבותיו עד כה,
ושירה נאבקת בקונפליקטים על זהותה הנשית וזכויותיה.
המהפכה הפמיניסטית מתרחשת אצלם במטבח ובסלון בכל רגע,
והדלק למהפכה זו יהיה ההכרה וההערכה שיעניקו זו לזה
ועצם ההתגייסות המשותפת לפרוייקט הזוגי. לו דניאל היה
יודע, שמחמאות והכרה בנטל העצום המונח על כתפיה של שירה
הם "שווה ערך" לעזרה ממשית בבית, היה נחסך משניהם סבל
רב. לו שירה היתה מבטאת את צרכיה בצורה פחות כעוסה,
היתה זוכה לשותף להוט יותר ומשקיע יותר.

סקס: בעיה שכיחה בטיפול אישי וזוגי כאחד, מתבטאת
בהתיחסות של נשים וגברים ליחסי המין על פי המיגדר. אחד
מהמחירים היקרים ששילמו הנשים לאורך הדורות, הוא דיכוי
היצריות שלהן; כפי שחונכו לדכא כעס, דעתנות ושאפתנות,
כך גם הורגלו הנשים לחשוב על יחסי המין כדבר שהן
מעניקות מעמדה פאסיבית כנועה. השפעות היסטוריות ודתיות,
עוד מהמאה התשע עשרה, הביאו למצב שבו נשים תפסו מין כמס
שהן משלמות תמורת ההגנה של הבעל, כדרך להרגיע ולרצות
אותו, או כאמצעי לכיבוש, רק לא כצורך גופני-רגשי שלהן.
מפתיע לראות עד כמה גם היום, במאה העשרים ואחת, נשים
אינן מכירות מספיק את גופן ואת תשוקותיהן, את התאבון
המיני והדרך הנכונה להן לספקו. השימוש במין כאמצעי
"להעניש" בעל סורר, או כביטוי לכעס, הוא תולדה של
ההתיחסות למין כחובה של אשה ל"אדונה" או כמטבע עובר
לסוחר ולא כצורך משותף, הדדי, של שני בני הזוג.
גם הגברים חונכו לחשוב כי "גבר אמיתי" הוא אקטיבי, כובש,
ולא אחת הם נאלצים להסתיר ולדכא את תשוקתם להיות מעט
פאסיבים, לבטא רוך ותלות, או להנות מהאקטיביות של אשה
יצרית. ל"גבר אמיתי" בנוסח הישן, אין כל לגיטימציה
לעסוק ברגשות ורגישויות, ועל כן הוא אינו מזהה אותם גם
אצל בת זוגו ואינו מסוגל לקחת חלק בקירבה רגשית
ומילולית, שהיא תנאי מקדים לאינטימיות גופנית עבור נשים
רבות. גברים ונשים כאחד הפנימו את המצב שבו אשה היא
אובייקט מיני וגבר הוא הסובייקט, כלומר, הוא היוזם,
המשתוקק, והיא מושא לתשוקתו בלבד, ללא מוטיבציה משל
עצמה, ובמנותק מהשפה הנשיית שהיא שפה של קשר, תקשורת
ורוך.

כאמור, שני המינים לכודים בתפקידי המיגדר, בנורמות
וסטראוטיפים שעוצבו בדורות קודמים, המפריעים להם לדעת
את עצמם ואת זולתם באופן אותנטי. יש זוגות הנשואים
עשרים ושלושים שנים, מקיימים יחסים כפי שהחברה מצפה
מהם, מבלי שחלקו את המשאלות והפנטזיות הכמוסות,
האותנטיות שלהם.
הטיפול יברר את המקורות האישיים, הרגשיים וההיסטוריים
להתנגשויות ותיסכול בחיי המין. במידת הצורך, ילמדו בני
הזוג להכיר את גופם, את משאלותיהם, ולנהל דיאלוג גלוי
כיצד להשיג הנאה מיחסי מין הדדיים לאורך שנים. המהפכה
הפמיניסטית, אשר לימדה אותנו עוד בשנות השישים להיות
משוחררות מינית, הינה עבור נשים רבות הצהרה ריקה מתוכן.
הן זקוקות לתהליך של צמיחה ולמידה אישית, פנימית, כיצד
להנות מהזכויות שהחברה מעניקה להן, וכיצד לשנות את
הייצוג המופנם של יחסי המין מחובה לזכות ועונג.

כמספר האינסופי של זוגות, כך מספר אי ההבנות
והקונפליקטים העשויים להתרחש בקירבם. כמטפלים, עלינו
לסייע לזוג רק כאשר אינו מסוגל להתמודד בעצמו עם
העימותים והמחלוקות הטבעיים שהוא פוגש במהלך הדרך. בפרק
האחרון, אנסה להגדיר מתי יש הצדקה לפניה לטיפול.

טיפול זוגי – למי ומתי הוא נחוץ

ראשית יש להדגיש שתי נקודות הסתייגות:

לא כל הפניות לטיפול זוגי מקורן בשינויים בתפקידי המין
או שהם תוצר של שינויים חברתיים. כפי שהיה מאז התפתח
תחום הטיפול הזוגי והמשפחתי, זוגות פונים מתוך מגוון
רחב של קשיים וצרכים. (בעיות בהתאמה, סכסוכים ומאבקי
כוח, בעיות הנובעות מהאישיות הפרטית של בני הזוג
וכדומה). אולם, פסיכולוגים ומטפלים זוגיים פוגשים לא
מעט זוגות, שמצוקתם כרוכה במעבר לחיי משפחה שוויוניים
ובשינוי הזהות והתפקיד המיגדרי.

זוגיות טובה ומאושרת קיימת הן בקרב זוגות שמרנים והן
בזוגות מודרנים, ומתבטאת בתחושה של צדק, הגינות ושביעות
רצון הדדית. הקשיים שתוארו לעיל מתיחסים בעיקר לזוגות
בשינוי המתקשים להגיע להגדרה עצמית ולחלוקת תפקידים
מאוזנת.

מבין הזוגות הסובלים הזקוקים לעזרה מקצועית, יש המגיעים
בגלל שהם "נכתשים" בין הפטיש של שינויים חברתיים לסדן
של הדחף לשמר מנהגים ישנים. טיפול זוגי יכול להיות
מסגרת טובה ומתאימה לליבון שאלות אלו ומציאת האיזון
בעולם משתנה.
הוא קודם כלהקריטריון המרכזי לפניה לטיפול מכל סוג
עוצמת הסבל הרגשי והצורך בשינוי. זוג הסובל ממריבות
רבות, או לחלופין, ניכור שקט וחוסר באינטימיות רגשית
ו/או מינית, עשוי לשקוע בשיגרה כאובה ומתסכלת ולשכוח
שאפשר גם אחרת.
לעתים, מלבד רגשות קשים כמו כעס, מרירות, בדידות, עצב,
פחד וכדומה, מתפתחים גם סימפטומים פסיכולוגיים אצל אחד
או יותר מבני המשפחה. סימפטומים המצדיקים פניה לטיפול
הם: התקפי חרדה, פוביות, נטיות כפייתיות מוגברות,
הפרעות אכילה, התמכרות לאלכוהול, סמים או הימורים, ועד
המחלה הקשה של התעללות ואלימות במשפחה. לעתים קרובות
סימפטומים אצל ילדים קשורים ישירות לבעיות בזוגיות של
הוריהם. לחלק מהבעיות הללו, במיוחד אלו המתרחשות ביחסי
הגומלין הזוגיים, הטיפול המתאים ביותר הוא טיפול זוגי.

אולם, מצוקה איננה תנאי מספיק לפניה לטיפול, בכדי
שהטיפול יצליח, דרושה נכונות של שני בני הזוג להיפתח
ולהתבונן בכנות, באחריות שלהם לקשיים הזוגיים. עמדה
מאשימה, או אמונה ש"אני בסדר ורק היא אשמה בבעיות שלנו"
אינה מאפשרת שינוי ממשי, והיא מקבעת את בני הזוג בעמדה
של מאבק חסר תכלית. אדם אינו יכול לשנות את זולתו, אלא
רק את עצמו. התלונות שמביאים בני זוג למיפגש הטיפולי,
הכעס וההאשמה, חשובים בהתחלה כמקור מידע לגבי הכאב
שלהם. אולם בהמשך, עליהם לנקוט עמדה פחות ופחות מאשימה,
ולקחת אחריות על עצמם, להגביר באופן הדדי את הנתינה
והנכונות לויתור, כל אחד מצידו.

בקונטקסט שניסיתי להדגיש במאמר זה, הקשיים הנובעים
מפערים בין עמדות שוויוניות לבין המציאות
הזוגית-משפחתית, יכולים לייצר סוגים שונים של מצוקה
וסימפטומים האופיינים לבעיות זוגיות. לרוב, כאשר הזוג
מגיע לחדר הטיפולים, התלונה קשורה בתחושה של אי צדק,
תיסכול, צרכים שאינם מקבלים מענה וכדומה. לעתים אחד
סובל, לרוב שניהם. זוגות מאבדים את יכולתם לראות זו את
זה כחברים, מאבדים את האמון, המשיכה, היכולת להישען
ולהנות מתמיכה ושותפות אמיתית. בירור יסודי של הרגשות,
האמונות והציפיות, מתוך עמדה לא שיפוטית של המטפלת,
מאפשר לקבל תמונה רחבה ומעמיקה של מערכת היחסים.

טיפול זוגי – כיצד זה עובד?

השאלות שיופנו לזוג יהיו קשורות לעבר ולעתיד. למשל: כיצד
נראים בעולמם הפנימי אשה וגבר, אמא ואבא? איזה מטען
ערכי הם מביאים עמם? באיזה אמונות הם מחזיקים לגבי
התפקידים של איש ואשה בקשר, ומאין צמחו אמונות אלו?
כיצד הם רואים את היחס בין עצמאות וקירבה בזוגיות? מה
הם רוצים לשנות? כיצד רואים עצמם בעוד שנה? מה יגביר את
שביעות רצונם מהיחסים?
ועוד ועוד.

הבירור של הסיבות להתנגשות ולמצוקה ושל המטרות הטיפוליות
הינו חלק חשוב ומהותי של הטיפול, ולעתים הוא צופן את
המפתח לשינוי. אחרי הבנה והסכמה על המטרות המשותפות,
נצא לדרך, במטרה לייצר מרחב בטוח יותר, שבו יכולים בני
הזוג לפתח סוג אחר של דיאלוג. כאשר המטפלת מסייעת לפרק
את התוקפנות, ההאשמה והעיסוק ב"מי אשם ומי צודק" נפתח
פתח לחברות מסוג אחר. המפתח לזוגיות שוויונית, לפי
נסיון קליני ומחקרים כאחד, הוא סוג הדיאלוג המתרחש בין
בני הזוג. דיאלוג של כבוד, כזה שיש בו פתיחות לשמוע מה
האמת הסובייקטיבית של כל אחד מחברי המשפחה, דיאלוג
הנובע מחיפוש אחר הפתרון הצודק והמתאים ביותר לענות
באופן אופטימלי על הצרכים השונים והמנוגדים של בני
משפחה, הוא הסוד הגדול.

רכישת השפה הנחוצה לדיאלוג כזה, היא משימה לא פשוטה, יש
המשיגים זאת באופן עצמאי, אולם לעתים הטיפול הזוגי
חיוני בכדי לאפשר ולזרז את תהליך ההחלמה. כדי לשוחח
באמת, בתוך מערכת יחסים זוגית, עלינו להתעמת עם מודלים
ישנים, דמויות מופנמות של אחרים, אשר הפכו לחלק מהזהות
שלנו ולפעמים הן מכשילות את השאיפה לאושר צודק והדדי.
שכבות היסטוריות אלו חוסמות את שדה הראיה, ומפריעות לנו
לראות את העיקר – מה הצורך האמיתי שלנו, של הזולת
השותף/שותפה לחיינו וכיצד למצוא את שביל הזהב ביניהם?

מה",במהלך טיפול זוגי, מתפתח שיח הכולל התבוננות "פנ
אל הייצוגים והדימויים הספוגים בנפשנו, והתבוננות
"החוצה" – אל היחס שאנו רוצות לגבש ולקיים בתוך משפחתנו
המתהווה.

באמצעות השיח הטיפולי, ניתן לגבש כלים לניהול הקשר וחיי
המשפחה, על המישורים השונים שלהם. הזוג ניגש "לעשות
סדר" ומגלה כי השותפות שלו מתקיימת על פני מישורים
רבים, שלעתים מתנגשים זה בזה:

הקשר הרגשי

הקשר המיני

הקשר החברי

ההורות

ההשתייכות למשפחה מורחבת

השותפות הכלכלית

השותפות בתחזוקת הבית והיומיום

על הדיאלוג להיות מספיק גמיש בכדי לזהות את נקודת החיכוך
האמיתית בכל רגע, ולהתאים עצמו לבירור ולפתרונות
המתאימים. למשל, האם המתח בין צבי וליאורה נובע מחילוקי
דעות לגבי תפקידיהם בבית, או בשל התיסכול של ליאורה כי
בעלה מתרחק ממנה מינית, ואולי בכלל המקור האמיתי הוא
יחסי הקירבה של צבי עם אמו, שמעוררים בליאורה זכרונות
כאובים, לא מודעים, על אמה שהעדיפה את אחיה הצעיר?

פיתוח המודעות העצמית, בד בבד עם רכישת מיומנות בדיבור
גלוי, מתוך אמון ושאיפה משותפת לפתרון, הם ציר מרכזי
בתהליך זה. ובחזרה לנושא המאמר, תפקידי המיגדר, והזהות
של אשה וגבר, משפיעים רבות על הציפיות שלהם מעצמם ובת
זוגם, בכל המישורים של חיי המשפחה. ככל שבני הזוג
ישאפו להימנע מדעות קדומות לגבי זהות ותפקיד, או לפחות
יהיו מודעים לדעות וההנחות המוקדמות שכל אחד מביא עמו,
כך יהיו חופשיים יותר לעצב את חייהם באורח המתאים ביותר
לצרכיהם.

דיאלוג כזה, איננו פרוייקט חד פעמי, אלא תהליך מתמיד,
הממשיך גם אחרי הטיפול ומלווה את בני המשפחה, גדולים
וקטנים. משפחה כזו, ניתן לקוות, תגדל ילדים אשר
יפנימו מודל שוויוני וצודק, וכך יפתחו זהות שלמה,
שנותנת מקום של כבוד לנשי ולגברי, לעצמי ולזולת. בצאתם
אל החברה, יביאו האנשים והילדים הללו את הקודים
יוניים לכל מסגרת מקצועית וחברתית ויאפשרו לקדם אתהשיו
רעיונות השוויון החברתי "מבפנים".

הערות

כל השמות בדויים וכל המקרים המתוארים הם דמיוניים, אולם
מבוססים על מצבים אמיתיים בחייהם של אנשים שפגשתי,
בעבודה, בחיים ובספרות.

כל האמור לעיל נוגע אך ורק לזוגיות הטרוסקסואלית בחברה
המערבית. אוכלוסיות נרחבות בעולם מחזיקות בערכים כה
שונים, אשר אי אפשר להשליך עליהן את הרעיונות של זוגיות
ומשפחה כפי שאנו מכירים אותם. בבואנו להציע הכללות
פסיכולוגיות תאורטיות, עלינו לבדוק בזהירות עד כמה ניתן
להכליל אותן.

והראיה לכך, באה ממש בימים אלו (אוקטובר 2001) כשאנו
נחשפים דרך אמצעי התקשורת לחברה פונדמנטליסטית, כמו
באפגניסטן, בה נשים משוללות כל זכויות והמאבק הפמיניסטי
הינו מאבק הישרדות מייאש וכאוב. זכויות יסוד להגנה
ובעלות על גופן, חייהן, הזכות ללמוד, לעבוד, להיות בעלת
רכוש – כל אלו נשללים ממיליוני נשים, ומוסד הנישואין
ות בתרבויות אלו הינו עדיין מוסד של דיכוי ממשי,והזוג
אכזריות, אונס והרג. לכן, יהיה זה יומרני לטעון כי
קיימת תאוריה אוניברסלית ליחסים בין נשים לגברים,
ובכלל, על הקורא והכותב לנקוט זהירות בהכללה של החוויה
האנושית, שכן הקונטקסט החברתי והתרבותי משפיעים עמוקות
על הרבדים האישיים ביותר של זהות ויחסי אנוש.

מקורות ביבליוגרפים והמלצות לקריאה בנושא:

קרול גיליגן /"בקול אחר".

ס.א. הולט /"חיים ששווים פחות".

ה. הנדריקס /"לבסוף מוצאים אהבה"

מיניות".מישל פוקו /"תולדות

אריאלה פרידמן /"באה מאהבה".

קלייר רבין /"שותפים שווים".

.S.A. Mitchell / Gender and Sexual Orientation in Post Modernism, in: Influence and Autonomy in Psychoanalysis, the Analytic Press

.Chasin & Gruenbaum / One Couple Four Realities

.Boszormenyi-Nagy / Between Give and Take, A Clinical Guide to Contextual Therapy