הרצאה במסגרת יום עיון של מכון סאמיט 2007
מאת: ד"ר יוסי טריאסט
סיפור "שליחותה החשאית", של ט., הוא סיפור הטיפול בנערה מתבגרת בעלת אישיות יוצאת דופן, הנחושה להביס בכוח אהבתה את הזקנה והמוות. ט., קוראת תגר על פער הדורות ומסרבת בכל תוקף לראות עצמה כקורבנה של התעללות מינית חמורה. סיפורה הייחודי של ט. ישמש כבסיס לבחינת עולמם של מתבגרים בעידן של טשטוש הגבול שבין מציאות (חיצונית) ופנטזיה. בין השאר תידונה השפעותיהן של תופעות תרבותיות כגון קריסת הסמכות ההורית, הצגת החיים כמשל (או כתוכנית ריאליטי), טשטוש מכוון של פער הדורות (אם ובתה החולקות את אותם הבגדים), אינטרנט המציע יקום מקביל של מציאות וירטואלית ופיסיקה הנראית יותר ויותר כמדע בדיוני. זיקות הגומלין שבין עולמם הפנימי של המתבגרים והמציאות החברתית בה הם מתקיימים יעמדו במרכז הדיון.
קסמם האפלולי של "תופעות הבוהק" כפי שכינה ביון את נופיו המתעתעים של עולם ה"לא-מודע" – משך מאז ומתמיד את תשומת ליבה של הפסיכואנליזה. משך כל כך – עד שיש והאשימוה בהזנחת השכל הישר ובשמיטת אחיזתה בפנומנולוגיה של המודע והרציונאלי. חקירת הלא-מודע על תכניו ועל עקרונות האי-ארגון שלו (אם לנקוט מטבע לשון שהוא בבחינת אוקסימורון), שבתחילת ימיה של הפסיכואנליזה היו אטרקטיביים עד כדי כיבוש כמעט מוחלט של תשומת הלב המחקרית של פרויד וממשיכיו – פינתה מקומה בהדרגה לעולם חדש של תופעות, מסקרנות לא פחות – עולם יחסי האובייקט הראשוניים, הטרום-מילוליים.
התנועה הדיאלקטית המאפיינת להערכתי את דפוסי התפתחותה של הפסיכואנליזה כתיאוריה, מונעת כל אפשרות לתאר את תהליך התגבשותה מימי פרויד ועד ימינו, כאילו הוא מתנהל על מסלול ליניארי ישיר ופשוט. כיוון שזיקות-יחס דיאלקטיות מציבות אתגר של ממש בפני "מנגנוני הייצוב" של חיי הנפש, מועד כל שינוי בתפיסת האדם הפסיכואנליטית להוליד פיצולים ונסיגות, המתלווים בהכרח לפריצות דרך וגילויים תיאורטיים חדשים. יתרה מזו, מה שהיה הגילוי החשוב ופריצת הדרך של אמש, עלול להפוך מני ובי למעוז של דוגמאטיות, היום – ולהתגלות כמחסום של ממש מפני חשיבה יצירתית מחר. ואכן, העניין הגובר והולך בזיקות הגומלין הא-סימטריות המתקיימות בין אם ותינוקה ובדרכי התהוות ה"עצמי" מתוך המטריקס הבין-סובייקטיבי – נושאים שחשיבותם ותרומתם להבנת נפש האדם אינה מוטלת בספק – דחק כמסתבר, את העיסוק ביצרים וביצריות לקרן זווית של השיח הפסיכואנליטי. בחוגים מקצועיים מסוימים כמו בלע ה"עצמי" את ה"אני" (הפרוידיאני) בהותירו את הסובייקט כישות מתהווה, כ"נביעה" ספונטאנית, כ"בריאה ראשונית" – אך נטולת ראשות מנהלת ומתאמת. את מקום ה"אני" רכש האובייקט המכונן את העצמי (פרדוכס בפני עצמו) – האם; ה-Selfobject (עם ובלי מכף מפריד). בתוך כך, ברקע, השתנו גם עמדות המוצא הפילוסופיות של הפסיכואנליזה – ולא תמיד בשקיפות הראויה. אין המדובר בשינויים קוסמטיים בלבד. יש הטוענים כי ממדע המעוגן בתפיסת העולם הפוזיטיביסטית של שלהי המאה התשע עשרה הפכה הפסיכואנליזה ונהייתה לדיסציפלינה פוסט מודרנית – כאשר מקצת מהנחות היסוד שלה, בעיקר אלו הנוגעות לזיקת הגומלין סובייקט-אובייקט וסובייקט-סובייקט, מתחלפות ברקע. ברי מכל מקום כי כיום שוב אין הפסיכואנליזה רואה את הסובייקט כישות נתונה מראש, המצפה להתגלות על ידי חוקר אובייקטיבי, "ניטראלי", "אנונימי", "נטול זיכרון ותשוקה" ככל האפשר – אלא כישות הנבראת תוך כדי גלויה ומתגלה תוך כדי בריאתה בתהליך האינטר-סובייקטיבי המאפיין את הסיטואציה האנליטית. המציאות וחוקיה נעשו בזאת לרלטיביים בהחלט.
שינויים אלו כמובן אינם מתחוללים בחלל ריק. הם מתרחשים בקונטקסט תרבותי ובתקופה בה חלו תהפוכות ביחס החברה המערבית לסמכות המדעית ונתכרסמה לא מעט יראת הכבוד האפריורית כלפיה. במובנים רבים אפשר לומר כי אנו חיים כיום בעידן בו מתה הסמכות האפיסטמית. לטוב או לרע – הידע שוב אינו נתפס כנחלתם הבלעדית של המלומד או המדען או האליטה השלטת. הוא טמון כאותן עפרות זהב שנתגלו בשעתו לציידי האוצרות, ספון באינטרנט, הפתוח לכל דיכפין, ומצפה לכוריו האנונימיים – יהיו אשר יהיו.
ככל שהדברים נוגעים לתפיסת האדם של הפסיכואנליזה, אחד מקורבנותיו המובהקים של תהליך זה, על אורותיו וצלליו (ויש בו ללא ספק מאלה ומאלה) הוא ה"אני העליון". דמות האב שההזדהות עימה אמורה הייתה לחלץ את הילד (בוודאי אם הוא בן) משרטוניו ומכשלותיו של התסביך האדיפאלי – אותה דמות-אב שהפנמתה מכוננת את האני העליון כישות רגולטורית-ערכית במנגנון הנפשי, נדחקה לשולי השיח הפסיכואנליטי לטובת העיסוק ההולך וגואה באם; עיסוק-יתר, אני מרשה לעצמי לומר, שכמו בא לפצות על היעדרותה הכמעט מוחלטת מן השיח האנליטי הפרוידיאני בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה. "האפליה המתקנת" לה זכתה היא כה מאסיבית וכה אפקטיבית עד שדמותה רבת הפנים – בין אם כאם רעה או כ"אם-טובה-דיה", כ"אם-סביבה" או לחילופין כ"אם מתה" – הפכה לאחרונה למושג שבולענותו אינה נופלת מן ה"חור השחור" שנעשה לאחד מדימוייה השגורים (ראו לשם המחשה את מאמרה של עופרה אשל ב"שיחות" בעניין זה). אשר ל"אם הטובה דיה" (שהיא, כזכור, במקור פרי הגותו של גבר בשם וויניקוט), זו התנפחה בחצרות מקצועיות מסוימות לממדים ג'יגנטיים ונהייתה שם מבלי משים למפלצת מושגית שבלעה אל תוכה את ייצוג האב, את המיניות ואפילו את הלא-מודע. בחסות הסקס-אפיל של מרקם היחסים הפרה-אדיפאליים, המדגישים מטבע הדברים את הדיאדה הראשונית "אמתינוק", הלכה ודהתה אם כן ההתעניינות הרבה לה זכה בזמנו האני-העליון. הוא הלך ונמוג במקביל לנסיגת דמות האב לרקע, כאשר היצריות (בעיקר זו שביטוייה הם התוקפנות) צועדת עימם, שלובת זרועות וכולם יחדיו נדחקים בהדרגה אל שולי השיח הפסיכואנליטי ואל מחוץ לשדה הראיה הקלינית.
העידן הנוכחי – לטוב ולרע – הוא עידן הנרקיסיזם. "הוד מעלתו התינוק" (כלשונו של פרויד במאמרו , 1914"On Narcissism: An Introduction") שולט בו ביד רמה. אחד השינויים המעניינים בשיח הפסיכואנליטי, הנגזרים מכך, הוא זה: הסובייקט הפסיכואנליטי (המתגלם בדמות ה"תינוק") אינו נדרש עוד, כבעבר, לקבל על עצמו את מגבלות המציאות. נהפוך הוא; המציאות בדמות האם המתווכת אותה (אם-סביבה) נדרשת להתאים את עצמה ואת הסביבה שהיא מהווה – אליו. מרכז הכבד של הפסיכואנליזה עבר זה מכבר מדיון בקשיי הגמילה של הליבידו – שהרשים את פרויד ובני דורו בעוצמת דביקותו העיקשת באובייקטים ארכאיים נחשקים אך אסורים – לתביעה המזדהה עם משאלת התינוק (הוויניקוטיאני) שהאם תגיש לו את השד (ואת העולם) בעיתוי כה מושלם עד שלא יצטרך עוד לשאול את עצמו "האם גילה אותו או המציא אותו". ההנחה היא כי בדרך זו תיחסך ממנו הפגיעה הקשה בחוויית האומניפוטנציה שלו, ולו רק באופן זמני (לפחות עד שיבשילו "כוחות האגו" שלו לעמוד בפניה).
כאמור, לא תמיד היה זה הנרטיב הפסיכואנליטי הדומיננטי. הן פרויד ובוודאי קליין הקדישו לא מעט מתשומת לבם המחקרית לפענוח צפונותיו של האני העליון – אותה רשות מנטאלית, מסקרנת, "דו-פרצופית", שייצגה את תהליכי הפנמת האובייקט במסגרת ההמשגה של תורת הדחף הפרוידיאנית – וסללה את הדרך להיווצרותו של מודל יחסי האובייקט בגרסתו הקלייניאנית. מעמדו של האני העליון כנציג החברה, המשמש כמעין סוכן שתול מטעמה בעולמו הפנימי של הסובייקט, זיכה אותו מאז ומתמיד ביחס של "כבדהו וחשדהו" באשר למניעי פעילותו. בא-כוח מכובד זה של החוק נחשף כבר על ידי פרויד בשעתו, כ"סוכן כפול"- שכן, אף שהוא מכהן לכאורה כשגרירה הרשמי של החברה וכפקחה נקי הכפיים, על תקן הצנזור הראשי במנגנון הנפשי, הריהו מעורב כמסתבר בלא מעט עניינים שהשתיקה יפה להם (כדרכם של צנזורים וארגוני חשאין המופקדים על הטוהר הפנימי – באשר הם). בתוקף תפקידו ימצא לעיתים מזומנות כשהוא רודף את האני בשמם של איסורים תרבותיים כאלה ואחרים ומקים קול זעקה מרה לנוכח כל פעילות יצרית – אך את זאת הוא עושה, כמסתבר, לא פעם ממניעים מפוקפקים בהחלט, ותמיד תוך שימוש ב"אנרגיה נפשית" השאולה מאותה פעילות יצרית עצמה שאותה הוא בא כביכול, לרדוף ולחסל. חקירה מעמיקה סופה לגלות, במוקדם או במאוחר, כי למעשה הוא פועל, לא פחות ולא יותר, בשליחותו החשאית של הסתם – גם כאשר הוא מתיימר למלא את תפקידו כ"מבקר-על" של האני. לא בכדי כתב אפוא פרויד באחת מהתבטאויותיו בעניינו של האני העליון, שהוא "קרוב אצל הסתם הרבה יותר ממה שהאני קרוב אליו ויודע עליו" (האני והסתם, 1923). אין להקל ראש בקביעה זו; פרויד טוען כי בחסות העסקאות האפלות הנחתמות מאחורי גבו של האני, עלול האני העליון לתקוף את האני באכזריות כה רבה עד שזה האחרון ימצא עצמו במקרים קיצוניים נדחף אפילו אלי מותו (האני והסתם 1923).
השאלה כיצד משפיעים השינויים המסיביים הנוגעים לתפיסת האב והסמכות בחברה, על ייצוגיהם בעולמו הפנימי של הילד והמתבגר ראויה לבחינה רצינית ולפיכך, דווקא מפרספקטיבה זו בחרתי לפתוח את יום העיון הזה שעניינו זיקות הגומלין המתקיימות בין פנטזיה ומציאות. ט., המטופלת שסיפורה יובא להלן, היא שאילצה אותי להרהר בכך.
תיאור המקרה
אקדים ואומר כי כתיבת תיאור מקרה זה הייתה עבורי קשה במיוחד. הפרדוכס הטמון בכתיבת תיאורי מקרה (כל תיאור מקרה) הוא בכך שהצורך להגן על פרטיות המטופל מחייב בהכרח סילוף והסתרת העובדות הביוגראפיות האמיתיות. אף שעשיתי כל שלאל ידי לשמר את האמת הפסיכולוגית של המפגש הטיפולי שעליו רציתי לדווח – תוך סילוף כל שאר הנסיבות – הרי לא מן האפשר כי אירועי חיים ועובדות ביוגראפיות הן זניחות. מבחינה זו תיאור המקרה כמוהו כ"המצאת מקרה". מאידך איני רואה דרך לדון בסוגיות עקרונית ללא החומר הקליני הנלווה. במקרה הנוכחי חשתי מועקה מיוחדת מעצם ההחלטה לעשות "שימוש" (לשון ויניקוט) בפציינטית שבה מדובר.
עלי לציין כי המפגש עם המטופלת בה מדובר היה עבורי מטלטל במיוחד. הצעירה שצעדה קוממיות אל תוך הקליניקה שלי בימיו האחרונים של המילניום הקודם הותירה אותי לא פעם המום, ולו רק מחמת סירובה המוחלט והמשכנע עד להביך לראות עצמה כקורבנה של מה שנראה לי (ולמען האמת לכל בר-בי-רב) כהתעללות מינית חמורה. "לא עשו לי דבר שלא בחרתי בו בעצמי" פתחה ואמרה לי בתקיפות – כמנסה לקדם פניה של דעה קדומה בלתי מבוססת. בצדק ייחסה לי עמדה ביקורתית ורחוקה מניטראליות כלפי מה שעמדתי לשמוע מפיה.
"אני מבינה בהחלט שסיפורי נשמע נורא – אבל בכנות הוא לא נורא עבורי ואני מזהירה אותך שאינני מרגישה שום חרטה – אבל כיוון שמאחורי משתרך כבר שובל ארוך למדי של פרצופים שנראים כמוך עכשיו כשאני מספרת להם – אני מבינה שמשהו אולי לא בסדר איתי, בצורה שבה אני חווה ומבינה את הדברים ובאתי אליך כדי לברר. אז זהו העניין – החל מגיל 12 ועד גיל 19- אפשר לומר… היא היססה… בוא נאמר שקיימתי יחסים מיניים עם האיש שגידל את אימא שלי ושאני קוראת לו סבא.
בספרה זאת היה חיוך דקיק, נטול מבוכה אך למיטב שיפוטי גם נטול התרסה, נסוך על פניה וככל שיכולתי לראות – היא הייתה עסוקה בעיקר בניסיון לבחון בסקרנות אמיתית את תגובתי. בהומור אופייני לה הוסיפה כלאחר יד – טוב אני מקווה שמקצועך הכשיר אותך לשמוע סיפורים כאלה ללא הכנה מוקדמת – אבל אם זה טראומטי מדי בשבילך – אז הנה אני פה כדי לעזור לך.
למדתי זה מכבר כי הומור מיטיב להסגיר אמיתות בלתי מודעות באופן המצפין את משמעותם הכואבת או המחרידה לעיתים. ברטרוספקטיבה אני סבור – שטלי – הבה נכנה אותה בשם זה – אכן חשה שתפקידה הוא לעזור לי ולשכמותי לשרוד את הטראומה ממנה ניסתה להיחלץ כנראה דרך הזדהותה עם מי שחולל אותה. לכן באותו רגע לא חייכתי. הדברים נראו לי חמורים דיים – לא רק מחמת הפרת האיסור מדאורייתא – אלא בעיקר משום היותם מנותקים כל כך ממשמעותם הערכית והרגשית, באופן שאכן החריד אותי.
טלי הייתה בתחילת שנות העשרים שלה עם הגיעה אלי לטיפול. האירועים שעל קנקנם רצתה, בצדק, לעמוד בטיפול התרחשו כאמור בהיותה בת 12 והגיעו לשיאם בהיותה בת 18. אף שהתרחשו שנים אחדות בטרם פגשתיה – הנה השלכותיהם ליוו אותה (ואותי) הרחק אל מעבר לסף ההתבגרות ה"רשמי". נסיבות עברה של טלי היו אכן יוצאי דופן – כמוה עצמה, כפי שתוכלו להיווכח מיד, אך עלי להקדים ולציין כי מהר למדי התחוור לי שעל סדר יומנו בטיפול היה מונח נושא דוחק בהרבה מהעיסוק בחידת התבגרותה – גם אם קשור אליו במישרין. מדובר היה בהחלטתה הנחושה להינשא לגבר המבוגר ממנה ביותר משלושים שנה – אשר עמד לפרק את נישואיו לכבודה, להיפרד משלושת ילדיו ששניים מהם היו מבוגרים ממנה ולעבור לגור עימה – החלטה שעוררה עליה (שלא במפתיע) התנגדות עזה מצד אמה ובני משפחתה.
כשהגיעה לטיפולי כבר הייתה טלי אחרי שירותה הצבאי. מטבע הדברים לא אוכל לפרט את תפקידה הצבאי אך ראוי לציין כי נבחרה לעבוד בסמיכות רבה לאחד ממפקדי הדרג הבכיר בצבא באותה עת. התרשמתי כי על אף דרגתה הזוטרה יחסית מלאה תפקיד בעל חשיבות רבה והפכה עצמה, באופן שגיליתי לימים כי הוא מאפיין אותה – לגורם ש"אי אפשר בלעדיו". בשיערה האדמוני, המתולתל הקצר, בפרופיל הנחוש של פניה חדי התווים ובהופעתה המוקפדת והמחויטת נראתה כנערה שהתחפשה לגבר. הופעתה הייתה בנויה על אותו טריק חזותי, שאינו נעדר סקס-אפיל, המשמש את שחקניות התיאטרון (השקספירי, דרך משל, כדוגמת הלילה ה-12) כשהן אמורות להתחפש לנערים. לצופה נדמה כי רק העיוורון שכפה המחזאי על השחקנים מונע מהם לראות שהגברבר החינני הניצב בפניהם איננו אלא נערה יפהפייה ונחשקת. אך התחפושת הגברית שעטתה טלי על עצמה הייתה מוגזמת עד כדי קומיות לעיתים. התנהלותה בחדר הזכירה לי (ולא במקרה כפי שהסתבר לי בהמשך) את סטיב מקווין (שנתגלה אכן כאחד מגיבורי התרבות שלה) הצועד לאורך רחובה הראשי של עיירה שחבורת פושעיה צופים בו מבעד לכוונות הרובים מאחורי חרכי התריסים. אני מביא דימוי זה כדי להמחיש את ההגזמה הבוטה – שהיה בה יותר מקורטוב אירוניה עצמית – שאפיינה את התנהלותה ואת לשון הגוף שלה. היא בפירוש "עשתה פוזה" שנועדה לשוות לה חזות של גבר-גבר; תנועה איטית, מדודה, בפיסוק קל, כאשר ידיה שמוטות לצידי גופה בתנוחת גיבור המערבון העומד "לשלוף" בכל רגע.
תדמית פוסטר מאצו'איסטית זו אף קיבלה משנה חיזוק כאשר טלי חשפה בפני ללא קושי נראה לעין, את יומן חייה המיניים. חשוב היה לה ליצור בפני את הרושם שהיא הינה זו "המשכיבה" את הגברים – ולא להיפך; "'איך שאומרים: אני – זיינתי למכביר'" העידה על עצמה בצטטה שורה מתוך "שיר התשובה" (שירו של פסיכופאת מצודד לב, המחפש משמעות לחייו, שהושם בפי חיים צינוביץ על ידי עלי מוהר וחיים מרין והושר על פי לחנו של יוני רכטר). תחת כותרת פרובוקטיבית זו ניתן היה לאפיין עד מהרה שתי תת-קבוצות מובחנות של קשרים; גברים צעירים אותם אספה בבארים או במסיבות ואשר אותם הייתה מזמינה לדירתה לבילוי לילי קצר. לפי עדותה – חלק נכבד מהם נשבה בקסמיה ורצה נואשות בהמשך הקשר עימה. לא היה להם סיכוי קלוש שבקלושים. טלי מחקה אותם ואת זכרם שלא לומר את זכרותם מני ובי. אך בנוסף לכל אלה העידה על עצמה שהיא "שומרת אמונים בצורה מוחלטת ובמסירות ללא סייגים" לאדם אחד בלבד, בחיר ליבה, דנצ'ו – גבר בן חמישים וחמש באותה עת – כאמור, נשוי ואב לשלושה. "איתו" – היא אמרה – ופניה השתנו ללא הכר ונעשו רכות ושופעות רגש וחמלה – "איתו… מה אני אגיד לך… אני מרגישה שאנחנו אחד. אני מרגישה שכשאני איתו אני פשוט נמסה לתוכו והוא לתוכי ואין… אין…" – לחלוחית הייתה עולה אז בעיניה – "זה פשוט אהבה שאי אפשר לי בלעדיה. איך זה מסתדר עם כל השאר אתה שואל? טוב – אולי זה מה שדפוק אצלי. בעומק ליבי קיימת רק מציאות אחת: יש לי בן זוג אחד בחיים ולו אני נאמנה בצורה מוחלטת".
האופן בו ביטאה את הדברים היה כל כך מדבק במידת השכנוע שלו, עד שלא התיר לי שום מרחב של תמרון או רצון להתווכח. טלי ובן זוגה אהבו זה את זו אהבה חוצת גבולות, חוצת דורות, מוחלטת וגורפת – נקודה. היא לא התירה מקום לערער על כך ותגיד המציאות את אשר תגיד. זו הייתה האמת האחת והיחידה מבחינתה. ואשר לכל הגברים הרבים מספור שחלפו דרך מיטתה – אגב כמעט תמיד הם אצלה ולא היא אצלם – אלה לא נחשבו בעיניה כקליפת השום.
על אף גילה הצעיר כל כך ובמקביל ללימודיה באוניברסיטה שהחלו באותה תקופה, היא ניהלה פרויקטים רחבי היקף בתחום העיסוק שהחלה לרכוש באותה עת, כשהיא משמשת כיד ימינו של דנצ'ו ומנהלת עבורו את עסקיו בהיקפים וברמת בכירות שקשה היה לייחס לנערה כה צעירה. במהלך הטיפול, על פי עדותה, "הצילה" אותו לפחות פעמיים מהסתבכויות כלכליות שהיו עלולות לסכן בצורה משמעותית את מעמדו ואיכות חייו. יש לציין כי סיפורים אלה סופרו בדרך כלל כבדרך אגב, כ- matter of fact , מבלי שנטעו בי רושם כי טלי מבקשת להתהדר בעניין זה בנוצות זרים.
הנסיבות שהובילו את טלי בגיל 12 למיטת סבה המאמץ היו סתומות לחלוטין – לפחות ככל שהמציאות החיצונית הייתה מעורבת בהן. טלי ראתה עצמה מאז ומעולם כנערה יצרית. ככל שזכור לה היא אהבה מין "מאז ומעולם" ושאבה הנאה גדולה ורבת סיפוק מהרפתקאותיה "השערורייתיות" – כעדותה. היא אהבה את "סבא" מאוד והוא אהב אותה כבבת עינו. היא ראתה בו תחליף אב במידה כזו עד שלא חשה כמעט בחסרונו של אביה. כך או כך, אך טבעי היה בעיניה להתגנב למיטתו… ומכאן קצרה הדרך לעניינים נוספים. הוא התגרש שנתיים קודם לכן מאשתו – וזו "התרסקה… פשוט התרסקה… הפכה לעפר ועפר" בעקבות הגירושין. באותה עת החל קשר עם אישה חדשה אותה אהב "אהבה עזה" (ואף נשא לאישה בהמשך) – דבר שלא מנע ממנו, כמסתבר, הרפתקאות מיניות עם נכדתו מאימוץ. בעת התרחשות האירוע היה סבא חולה. בהשגחה. עבר צינתור ששלל אירוע לבבי. לכן שהה בביתם הגדול והמרווח של טלי ומשפחתה ולא בביתו. טלי פשוט זחלה אליו למיטה לילה אחד ובהחלט "השתוללה איתו". אחרי פאוזה קלה ואופיינית היא פורצת בצחוק מתגלגל. "אפשר לומר"… היא מוסיפה כמי שמעלה זיכרונות מתוקים. היא רואה את הבעת פני ומרצינה. הוא היה נחמד מספיק בשביל לשמור את בתוליה למישהו אחר, היא מבהירה. זה, אגב, נתגלה עד מהרה כנהג מונית "שהסיע אותי נסיעה בין עירונית ספיישל ישר מהילדות אל הבגרות כשנה מאוחר יותר. סך הכול עלה לי 28 שקל ושמונים אגורות בדיוק. הוא חשב כנראה שעשה את עסקת חייו ואני נפטרתי מהצרה הזו. אחר כך סבא ואני שכבנו ממש. אבל רק פעם אחת – וזהו".
"ואימא"? אני שואל, "היכן הייתה אימא"? "היא לא ידעה", עונה טלי. "לפחות לא בזמן המעשה – אבל סיפרתי לה בהמשך". "ומה הייתה תגובתה"? "היא ממש לא רצתה לשמוע את זה. עד היום איננו מדברות על כך. כאילו זה לא היה מעולם. אני מקשה: ":כיצד זה מן האפשר"? "עובדה"! אומרת טלי וסותמת את הגולל על הנושא ככל הנראה כפי שנסתם עליה.
לא הייתי מביא סיפור מעשה זה בפניכם אלמלא שני מאפיינים בולטים ומבלבלים למדי, הנוגעים לטיב יחסי האובייקט של טלי. האחד – מוזר ככל שהדברים עלולים להישמע, התרשמתי כי להוציא את מתירנותה המינית, לא ניתן לתאר את התנהלותה של טלי בעולם אלא כערכית; כמעט הייתי אומר שהיא הייתה בעלת אישיות "סופר-אגואית" במובנים רבים. אמנם הערכים שהוצבו בנוסחת האני העליון שלה היו מעוותים למדי, כפי שניתן להיווכח (ונדמו בעיני באמת כאילו נלקחו מתוך מערבון מאצ'ואיסטי קלאסי) – אך בהחלט נוכחים ומוטמעים ביציבות. העניין השני: חלק מייצוגי האובייקט שלה (אלה שאותם החשיבה כמשמעותיים) היו יחסית מורכבים ושלמים והקשר עמם עשיר, רב-רבדי ונעדר פיצולים באופן יחסי – לא כפי שהיינו מצפים למצוא אצל אישיות בעלת קווים פסיכופאתיים.
אשר לנקודה הראשונה – טלי בהחלט ראתה עצמה כאדם מוסרי בכל רמ"ח אבריה. לא היה זה רק מאפיין של דימויה העצמי בלבד – כזה שהיינו יכולים לפטור מני ובי כעדות להכחשה ולרמייה עצמית – אף כי אלה לא נעדרו כמובן ממערך ההגנות שלה. גם לא הייתה זו פעילותה הפוליטית הנמרצת, האינטנסיבית, רבת השנים, בחוגי הירוקים – שהצביעה על מידת מחויבותה לאידיאלים סביבתיים כאלה ואחרים. היה בה יותר מכך; היא שכנעה אותי יותר מפעם אחת כי היא חיה מתוך תחושה עמוקה של Concern; של מחויבות ודאגה לזולת בצורה מעמיקה עד כדי כאב לעיתים. לא פעם מצאתי עצמי מהרהר ביני לביני שכבר זמן רב לא פגשתי בקליניקה נערה כמוה – כה קשובה וכה מסורה לאימה ול"סבה" – ששניהם כבר היו אנשים מבוגרים למדי כשהגיעה לטיפול. ואשר למרכיב השני, ככל שיכולתי לשפוט היה לה יחס של כבוד אמיתי למושג החברות. בזמן הארוך יחסית שליוויתי אותה פגשתי אותה שוב ושוב כשהיא נחלצת בעדינות וברגישות לעזרת כמה מחבריה וחברותיה הטובים – לא פעם בלא ידיעתם ושלא על מנת לקבל טובות הנאה קונקרטיות. חבריה – כל עוד לא הפכו למאהביה – יכלו לסמוך עליה ולראות בה משענת אמיתית בעת צרה. התנהגותה המופקרת הייתה תחומה אם כן למשבצת של קשרים מיניים בלבד.
לא פעם תהיתי כיצד עלי לנהוג כמטפל במקרה זה. שאלתי עצמי חזור ושאול, כיצד טלי מבקשת לעשות בי "שימוש" (לשון ויניקוט) ולאיזו מטרה? כלום היה עלי לשים גבול למה שראיתי כחזרה כפייתית של משאלותיה האינססטואליות בניסיונה לממש פנטזיות-ילדות בקשר עם בן זוגה הנוכחי שיכול היה להיות אביה? ונניח שכך – מהי הדרך האפקטיבית לעשות כן כאשר המדובר באישה צעירה, כה דעתנית, כה נחושה, כה אוטונומית, אסרטיבית ונחרצת החיה לכאורה בהתאם למשאלותיה – בעולם שסדריו, על המותר והאסור שבו, שוב אינם בהירים כפי כשהיו?
החודשים הראשונים של הטיפול אפשרו לי להכיר מעט יותר את עולמה הפנימי של טלי.
האיש אותו כנתה "סבא" תואר על ידה כדמות מיתית ממש. הוא היה "גבר שבגברים". תערובת של רובין הוד ואיך לא – סטיב מקווין. הוא היה פעיל ציבור ואיש עסקים אך שמעו נודע למרחוק כמי שפותר סכסוכים ומנהל עניינים ביושר אך בנחרצות חסרת פשרות. הוא אסף מכוניות יוצאות דופן וסוסי רכיבה משובחים ונשים יפות. כולן היו רכושו. והוא ידע לשמור על רכושו היטב. הוא התהדר בהם והם התהדרו בו. חסותו הבטיחה להם הגנה ובטחון. עוצמתו הייתה סוד קסמו עבור טלי.
את אביה הביולוגי כמעט ולא הכירה. הוא נפטר כאשר הייתה תינוקת בת חצי שנה. אימה מעולם לא נישאה שנית ולמיטב ידיעתה לא היה מאז גבר בחייה. היא אהבה את בעלה (אביה הביולוגי של טלי) אהבת נפש ולא התירה לאיש להיכנס לנעליו. "ברור" אומרת טלי בצדק, "שחסרה לי דמות אב וכי אמצתי את סבא כאבא תחליפי. אבל למה הייתי צריכה לשכב איתו? זו השאלה"? הסכמתי עם שאלתה בכל ליבי.
היריעה אינה מתירה כמובן פרישה רחבה של מהלך הטיפול אך אציין רצף אירועים שהתחוללו סמוך לתחילת הטיפול והאירו באור מורכב ומפתיע עבורי את התנהלותה של טלי.
בראשית החורף פגשתי את טלי כשאני מצונן מאוד, כמנהגי מדי שנה פחות או יותר. שיעולי החרידו אותה. היא נראתה מודאגת ממש ומוטרדת עד כדי כך שרצף מחשבתה נקטע שוב ושוב. באופן חריג למדי התקשרה לאחר הפגישה לדרוש בשלומי. ניסיוני לברר פשר דאגתה העלה כי טלי חוששת מאוד לבריאותי. לבריאותם של יקיריה בכלל. בקושי בולט, כמי שנאלצת להסגיר חולשה קשה היא מספרת לי כי אימה אובחנה לאחרונה כחולת MS.
תגובתה על מחלתי אפשרה לי להיווכח כי טלי עוקבת בעיני נץ אחר השינויים שחלו באימה מאז חלתה. היא דיברה עליה בדאגה עמוקה, ברגישות גבוהה ובעיקר, באהבה רבה ושופעת. היא ראתה את אימה כאישה שהיא "משכמה ומעלה; אדם גא ועקשן, שניהלה כל חייה ביד רמה את הבית והמשפחה". כאשר סיפרה זאת – וכמעט כל פעם שדיברה על אימה בהמשך – היה רטט בקולה ועיניה דמעו. היא שתפה אותי בכך שהיא חרדה מאוד לבריאותה של אימה וחשה שלא תוכל לעמוד בכאב האובדן. היא אינה מוכנה אפילו להעלות על דעתה את האפשרות שתאבד אותה. ביני לביני תהיתי אם דאגה אינטנסיבית זו אינה מעידה על תחושת אשמה עמוקה ומודחקת כלפי האם אך לפי שעה נמנעתי מפירושים בעניין זה כיוון שחששתי שתשמע זאת כהטלת ספק באהבתה.
בפגישה שלאחר מכן לא חזרה לנושא. במקום זאת דיברה על כוונתה להינשא לדנצ'ו ועל הכנותיה האופרטיביות בהחלט בכוון זה. ניסיתי להבין כיצד מתקשרים הדברים לאירועי השעה הקודמת והעליתי בפניה את תהייתי לגבי בחירתה להינשא לאדם המבוגר ממנה כמעט בשלושה עשורים. הרי לא ניתן להתעלם במקרה זה מן האפשרות שהיא עתידה לאבד אותו. היא עצרה אותי בכף ידה. חדל אמרה. אף לא מילה יותר. היא הייתה נסערת בעליל. כשנרגעה מעט הבהירה שוב שאינה מסוגלת לשאת מחשבות כאלה.
"אל תתחיל לדבר כמו אימא וסבא שלי", רטנה, "מספיק קשה להם עם זה שהוא נכה". כך למדתי לראשונה כי דנצ'ו סבל בילדותו משיתוק (כתוצאה מפוליו) שפגע בשתי רגליו והוא נעזר בקביים. "מה תגובתם אפוא"? "הם סומכים עלי בכול", אומרת טלי. "כמובן לעולם לא יעיזו להתערב בהחלטותיי. אך אין לי ספק שאינם מרוצים מהחלטתי להינשא לו". "האם לא דברתם על כך?" הקשיתי. "אצלנו לא צריך לדבר כדי לדעת" סתמה טלי את הגולל על הדיון – "עובדה!" ניסיתי בכוון אחר: "האם הנכות שלו לא קשה לך?" "בכלל לא" – אמרה בעיניים רכות. "כשאוהבים, שום דבר לא באמת קשה. אני לא רואה את זה בכלל". תהיתי אם היא לוקחת בחשבון את מכלול ההשלכות של החלטתה. "אתה מתכוון לילדים וכל זה?" "למשל…" "הדבר האחרון שאני רוצה זה להביא ילדים לעולם". "מדוע?" היא השיבה בלהט של כאב מפתיע בעוצמתו: "לא הייתי רוצה להיות במקום של אימא וסבא שלי – עכשיו – שהם צריכים להיפרד ממני. למה להוליד ילדים אם ברור שבשלב כזה או אחר הם יצטרכו ללכת ולהכאיב לי עד מוות".
הנה כי כן הפרידה והמוות היו מונחים כיסוד איתן ברצף האסוציאטיבי שקישר בין הפגישות.
לפגישה השלישית העוקבת הגיעה עם חלום:
"היא בים. היא מנסה לשכב על גבה. לתת לגלים לשאת אותה. היא בפאניקה. פתאום הים נמלא דם. שני דגים משונים צפים בו. היא מוכת אימה וגועל. געש הים מחריש אולי איזו צעקה של אישה… לא בטוחה"
אין לה אסוציאציות לחלום מלבד העובדה שהיא מיומנת מאוד בסקי ים. כמו כן היא שחיינית מעולה ואפילו זכתה בכמה מדליות בתחרויות שחיה. רק לצלול היא מפחדת. צוללת כמובן – אבל פוחדת.
השכיבה על הגב ועל הגלים מזכירה לי בנקודה זו כיצד הגיבה על מציאותה של ספת האנליזה בחדרי באחת הפגישות הראשונות: "אנשים שוכבים על זה?" שאלה בספקנות גדולה. הנהנתי. "ארבע פעמים בשבוע?" הנהנתי. "זה היה מפחיד אותי עד מוות". אמרתי לה אז כי השכיבה על ספה בקרבה כה רבה אלי מעוררת בה מן הסתם חרדה שקשורה לסכנת הניצול המיני שחוותה בילדותה. היה זה אז שהעמידה אותי על טעותי. "שמע, איש לא ניצל אותי" התרתה בי באצבע. בתקופה בה מדובר התנהל משפט כנגד קצין בצבא ואדם נוסף בעל משרה ציבורית רמה, שהואשמו בתקיפה מינית. "אינני סובלת את תיאורי הנשים הללו כקורבנות פתיות. אישה שלא רוצה שינצלו אותה לא מנצלים אותה וכל השאר זה פטפוטי ביצים. דרכה החתרנית של החברה – ועוד יותר החלק הנשי שבה – לדכא בהפוך-על-הפוך את הנשים באמצעות הפמיניזם".
כנראה, היא אומרת, שהחלום קשור בעניין חרדת המוות שלה, עליה סירבה לדבר בשעה הקודמת.
אינני חולק עליה, אך החלום מעורר בי אסוציאציה נוספת – ללידה. אני מחליט לשתף אותה בכך ומזכיר לה את שיחתנו בפגישה הקודמת בעניין לידת ילדים.היא סופקת כפיים בצהלה. "הי אתה טוב… איך ידעת שאתמול ביקרתי את חברתי בבית חולים ליולדות".
"והיא ילדה תאומים" – המרתי, בזוכרי את שני הדגים המשונים בים הדם. "שמע, אתה באמת דייג לא רע" שיבחה אותי. לא (רק) כדי להתהדר בניחושי אני מציין אירוע זה, אלא כדי לחלוק עמכם עד כמה נעמו לי מחמאותיה. היא בהחלט נתנה לי להרגיש חי ויצירתי ופוטנטי כמטפל – לא פעם.
ואז פרשה בפני את התיעוב שחשה כלפי גוף האישה ותהליך הלידה. יכולת הביטוי העשירה שלה כמו התדלדלה בנקודה זו. "זה מגעיל" אמרה. "פשוט מגעיל – מה יש פה להסביר?".
מכאן ואילך שיתפתי אותה בכמה מן המחשבות שעלו בי בעקבות הדברים. בין השאר הצעתי כי אפשר שתיעובה ודחייתה את הנשיות והפחדים שזו מעוררת בה – הם אלה שמגייסים את האקטיביות ה"גברית" המופגנת שלה כחומת מגן מפני כמיהותיה לחזור לחיק אימהי דווקא; אולי אפילו להיות אימא בעצמה. הוספתי שאימצה כנראה "אסטרטגיית הישרדות" לפיה היא מאיישת עצמה לתפקיד שחקן ראשי, פעיל ויוזם (תמיד גבר עשוי ללא חת), גם כשהיא לכודה למעשה בתסריט של אחרים. משימתה המרכזית היא להשיג שליטה בכל מקום שבו חוותה עצמה בעבר כקרבן פסיבי לנסיבות, שבו הובלה על ידי סיפורו של האחר (הסב). אך מהו בדיוק סיפור זה – עדיין איננו יודעים. אפשר שלכן היא פוחדת לצלול. אפשר שלכן אימנה עצמה ברוח החינוך הספרטאני שגזרה על עצמה – להיות אלופת סקי מים. זה מאפשר לה לרחף על פני הים ולהביס את געגועיה להינשא על גליו, להתמסר לנענועיו (כמו גם לשכב ולהתערסל על הספה בחדרי). כל אלה כנראה מאיימים עליה עד מוות. שכן להיות אישה-אישה (להבדיל מאישה-גבר) מעמיד בפניה מכשלה קשה. נשים בעולמה הן רכושו של הגבר. הן נעזבות כאשתו של "סבא" ו"מתפוררות". אולי לכן חשוב לה כל כך להתעשר בכוחותיו של גבר מיתי כסבה – לכן שכבה איתו. אולי, אני מעז להציע, היא באה אלי דווקא כיוון שאני גבר-מטפל; גבר שיכול לראות אותה כאדם מיני – אך לא כרכושו. גבר שמעצם היותו מטפל הוא גם קצת בחזקת "אישה" בעולמה. אולי כך קיוותה, תוכל למצוא אצלי מקום להניח בו את ראשה כפי שמצאה בחיקו דנצ'ו – ולמצוא כוחות להיפרד מעולם ההורים כך שיתפנה מקום לעלומיה.
היא שוקעת בהרהורים ונראית רכה ושלווה יותר מאי פעם. לבסוף היא נושאת עיניה אלי. "אמרו לי עליך שאתה מטפל המאמין במה שהוא עושה ואינו מוותר בקלות", אמרה. לקראת סוף השעה היא מגלה באוזני קטע נוסף מסיפור חייה – קטע קריטי להערכתי להבנת עולמה הפנימי שחשפה עתה לראשונה:
הסיפור נוגע לאם-אמה של טלי (סבתה, אותה לא זכתה להכיר) שנספתה בשואה כשהייתה אמה – הבה נכנה אותה סוניה – ילדה כבת 8. מסתבר כי אישה זו, סבתה של טלי, התאלמנה כשהייתה סוניה כבת שלוש. כיוון שכך גדלה אמה של טלי למעשה ללא אב (כמוה עצמה). לאחר שנתייתמה סוניה מאמה במהלך המלחמה, אומצה על ידי האיש אותו כנתה טלי "סבא" ואשר נקשר בה בדרכים לא דרכים שלא כאן המקום לפרטם.
סיפור המעשה בקיצור: עם עליית הנאצים החלו האם (סבתה של טלי) וביתה סוניה (אמה של טלי) להתגלגל ממקום מסתור אחד למשנהו. באחד מאותם בתים בהם הסתתרו נאנסה הסבתא, לעיני ביתה, על ידי איכר פולני שנתן להם מחסה. זמן קצר לאחר מכן נתפסה ונשלחה למחנות בעוד סוניה (אמה של טלי) נאספת בדרך נס לבית פולני ונלקחת משם על ידי מי שהושיע אותה בעצם והעלה אותה ארצה – הלא הוא אותו "סבא". את הסיפור שמעה מפי אימה רק פעם אחת, אחת ולא יותר. היא לא חזרה עליו מעולם וטלי הבינה שחל עליה איסור מוחלט לשאול על כך. אך היא הרבתה מאוד לפנטז עליו וספרה אותו לעצמה בדימויים חיים ובגרסאות שונות. למעשה סופר לה הסיפור שבועות אחדים לפני האירוע עם סבא. מסתבר כי אימה ספרה לה אותו ברגע של חולשה – כאשר נתגלה בגופה גידול ממאיר שלמרבה המזל הוסר בזמן ואפשר את החלמתה.
כאן נתבהרה פיסה נוספת מתמונת עולמה הפנימי של טלי .
מכאן ואילך ראיתי אותה כמי שממלאה שליחות הצלה חשאית ומורכבת לאין ערוך שנטעה בה אמה בלא יודעין. אף שלא הייתה ערה לכך – היא אימצה את השליחות בנחישות ובדביקות ללא עוררין. המין הציל את חיי סוניה ואמה במחיר נורא. הוא דרס את זהותן כנשים וכבני אדם. תפקידה של טלי היה להפוך את מיניותה לנשק הישרדות בעולם הנשלט כל כולו על ידי גברים בעלי עוצמה מיתית (להושיע או להרוס כאחד). היא השימה עצמה חייל-קומנדו בשירות האירוס; היה עליה להפיח חיים בהולכים למות. היה עליה להביס את הגברים בכוח משיכתם אליה. משימתה הראשונה הייתה להציל את עצמה ואת אמה ממוות נפשי – מחוויית הניצול והאונס. היא שכבה עם "סבא", מושיעה של אימא הן כדי לספוג אל תוכה את כוחו וגבריותו (בטרם תכריע אותו מחלתו) – והן כדי להרחיק ממנו את סכנת המוות והזקנה ולרפא את ליבו השבור. (בתמורה הושרתה והואצלה עליה גבריותו). חתרנותם של דפוסי השחזור הוליכה אותה אל מחוזות הקרובים עד כדי אימה, לטראומת האונס שנשאה אמה, סוניה, בזיכרונותיה המיוסרים והכמוסים. אלא שהיא מגיעה מן הכוון ההפוך לכאורה. בבחירתה להפוך כל עמדה פסיבית לאקטיבית היא מצילה עצמה כביכול מלהיות קורבן של טראומת אונס ואינוס; היא נעשית למי שיוזמת את המין ו"משכיבה" כל גבר שרק תחפוץ בו. הכול מרצונה. באחריותה. בחשק ובתשוקה. ואם לא די בכך – הנה היא שוכבת עם הגברים כגבר.
האקטיביות המינית שלה נועדה אם כן להיות מעין קריקטורה של הגבר הרואה באישה את רכושו, ה"דופק וזורק" כפי שהתבטאה פעם. כך מן הסתם נקמה את נקמת העלבון הנשי שנשאה בליבה. שהרי הנשים בעולמה – או ליתר דיוק – הנשיות כפי שזו יוצגה על ידי סבתה המתה ואשתו הנטושה של סבה המאמץ – נתפסו על ידה – אם גם באופן לא מודע – כקורבנות של עולם הגברים. היא הייתה נחושה אפוא להיות אישה שהיא יותר גבר מגבר. אך דימוי הגבר בעולמה הפנימי היה ייצוג מפוצל. הוא היה אנס כשם שהיה מושיע. כיוון שכך – גם יחסה לגברים התפצל בהתאם; את בני גילה "סרסה וזרקה" כבני תחרות. את בני דור האבות טיפחה ואהבה. היא לא יכלה לשאת את הרעיון להיות רכושו של הגבר כיוון שאיימה על ראשה הסכנה להפוך "לרכוש נטוש" כפי שקרה לסבתה. אך היא לא הכירה שום דרך אחרת לזכות באהבתו של סבה ולא יכלה לוותר על האיש שמילא עבור אמה את תפקיד המושיע. ואשר לדנצ'ו – הוא ייצג עבורה כנראה גם את האם-האישה החבולה וגם את הגבר המושיע והיא שמחה להפוך עצמה למי שתושיע אותו ותחלץ בצורה זו מכל המלכודות הללו גם יחד. פן זה של שליחות ההצלה ממוות נתבטא גם ביחסה אל מחלתי.
קשריה עם עולם הגברים היו אפוא רוויי סתירות. היא שנאה אותם כאישה נאנסת והעריצה אותם כמושיעים. היא שכבה איתם כדי להשפיל אותם ולנקום בהם ובה בעת הציעה עצמה כסם פלא, כחומת מגן מפני המוות, הזקנה והאין-אונות.
ביום הולדתה העשרים וארבע ברגע מרגש במיוחד בטיפול היא אמרה: "אני היום בת 24; בת 24 אתה מבין ואני לא קולטת את זה… לא קולטת לאן נעלמה הילדה שהייתי… אתה יודע שגיליתי שערה לבנה בראשי היום? אני מסרבת לעסקה הזו… אני רוצה לעצור את הזמן. הוא האשם בכול. אני נלחמת מלחמת חורמה באי-ההפיכות".
אני אומר לה שהיא לכודה בעולם ההורים. שהיא לכאורה בוחרת בכך – אך בחירתה נובעת ממניעים זרים לה. בלתי מודעים. שאלו אולי הובילו אותה לשכב עם סבה ולקשור את גורלה עם גבר מבוגר. "את מבקשת לבטל את פער הדורות, לעצור את ההזדקנות, אפילו במחיר של עצירת הצמיחה שלך. את מוכנה לא לגדול, לא להיות אישה, לא ללדת ילדים – ובלבד שיעלה בידך לעצור את הזמן… להפוך את מה שלא ניתן להפיכה".
"כי הזמן רק לוקח ממך דברים", התייפחה, "הוא לקח מאימא את סבתא כשהייתה בת שלוש… הוא רצה לקחת ממני את סבא ועכשיו גם את אימא ואת דנצ'ו. הזמן רק לוקח דברים… והוא ייקח גם אותי… וגם אותך ואני לא מוכנה לעסקה הזו".
"אבל הוא גם הביא אותך לעולם…" אני אומר.
המשכו של סיפור הטיפול אינו רלוונטי לנקודות שארצה להעלות עתה לדיון לקראת סיום. אומר רק זאת כי טלי לא נישאה בסופו של דבר לדנצ'ו . טלי נכנסה לתקופה קשה של "גמילה" מן הקשר. יחסיהם ידעו עליות ומורדות רבים והטיפול ידע תקופה ארוכה וקשה של דיכאון. היה עליה להשלים עם חוסר האונים to undo את איימי העבר המשפחתי, את אזלת ידה לרפא את המוות והזקנה ולהתיידד עם נשיותה – על מנת שתוכל לראות כי חלוף העיתים מביא עימו פירות כשם שהוא נוטל אותם. בשלב בו מסתיים דיווח זה הצליחה טלי בסופו של דבר ליצור קשר רגשי עמוק, גם אם סבוך ואמביוולנטי, עם גבר בן גילה, מוסיקאי מחונן ששוהה רוב ימיו בחו"ל – מה שאפשר לה לקיים קשר נפשי הדוק מאוד אך וירטואלי למדי. אך כל אותה עת ועד עצם היום הזה אני מהרהר בבחירתה לוותר על הקשר עם דנצ'ו – אהבה שהיא חשה שלעולם לא תוכל לשחזר עם איש. האם הייתה זו בחירתה לאחר ככלות הכול?
כמה הרהורים לסיום (במקום דיון):
טלי נחקקה בתודעתי כנערה החוצה במהלך גיל ההתבגרות שלה את קוו חילופי המילניום. אם ניתן ללמוד באמצעותה וממנה משהו על האדם-באשר-הוא-אדם בעת הזאת, הרי זו הלמידה המופקת מחקירת מקרי קיצון. לכל הדעות אין לראות בה נציגה "אופיינית" של המתבגרת/ת הממוצע/ת; לאחר ככלות הכול טלי מאתגרת בהתנהלותה את קודש הקודשים של ערכי התרבות בכל הדורות – איסור גילוי העריות – ועושה זאת לכאורה בבטחה, בריש-גלי, באסרטיביות תמוהה וללא רגשות אשמה גלויים לעין. כלום, למרות חריגותה, יש בה כדי להעיד על תבנית "נוף המולדת" התרבותית בה צמחה – ולו רק מבחינת ההיתרים שהיא מעניקה לעצמה, לעבור בריש גלי על איסור-האיסורים ? דווקא הזדהותה של טלי עם דמויות סמכות גבריות ההופכות את רצונן האישי "לחוק" (הסב המיתי) תוך התעלמות מנורמות מחייבות והתנשאות מעליהן – כלום אינה משקפת בדרך פרובוקטיבית ומוקצנת את אחד ממחיריה האפשריים של אובדן סמכות האב כמייצג החוק?
כיוון שדיוקנה של טלי כפי שהוא מצטייר מתוך הקליניקה נראה כמעט כהיפוך דיוקנאות הפציינטיות המאיישות את פנתיאון הנצח של מחקרים בהיסטריה (המאבדות מני ובי את הכרתן ומפתחות תסמונת היסטרית פלואורסצנטית כאשר הן נחשפות לאפס קציהן של משאלותיהן המיניות ה"אסורות") – מתבקש ממש לבחון דרך השקפת עולמה האסרטיבית והדעתנית, את השאלה מה אירע לתפיסת הסובייקט של הפסיכואנליזה במאה ויותר השנים שחלפו מאז היווסדה ומה מאפיין את יחסה כיום אל עולם הערכים החברתיים והתרבותיים שהסמכות ההורית אמורה לייצג עבור הילד. מטבע הדברים נושא זה רחב מכדי שניתן יהיה להקיפו במסגרת זו. אסתפק אפוא בהעלאת שאלות אחדות כנקודות מוצא לדיון.
1. שלוש פגיעות נפגעה האנושות בגאוותה גרס פרויד. המהפכה הקופרניקאית, התיאוריה הדרוויניסטית והקשה מכולן – הפסיכואנליזה שלימדה את האדם שלא זו בלבד שאינו מרכז היקום, אף לא נזר הבריאה, אלא שאפילו אין הוא אדון בביתו שלו; דהיינו: האני המייצג את הסובייקט אינו מכיר אותו ואינו שולט בו אלא באופן חלקי. הפגיעה שנשאה טלי נראית כשונה – הפגיעה שתינוק לעולם לא יוכל להוליד את הוריו כשם שהם הולידו אותו. שזרימת הזמן היא בלתי הפיכה. ברור ששנאה כה יוקדת, כזו של טלי, לא-סימטריה ולאי-הפיכות היא בדרך כלל תולדה של טראומה אך במקרה הנוכחי היא מפגישה אותנו גם עם שאלת יחסיותה של הגדרת הפרוורסיה.
2. אם הפרוורטים מוציאים אל הפועל את מה שהנוירוטים מתאווים אליו בליבם (כהצעתו של פרויד) – הרי שאין מנוס מלראות את התנהגותה המינית של טלי כפרוורטית פאר-אקסלנס. האם ניתן עדיין לומר עליה כי למרות קווים פסיכופאתיים המאפשרים לה לכאורה לחיות בשלום עם פרקטיקה מינית המסמלת גילוי עריות – היא בעלת אני עליון מפותח, יציב וערכי?
תשובתי (בלשונה) היא: עובדה!
טלי משולה בעיני לנהגת המכבדת באופן כללי את רוח החוק ואף מצייתת לו ברוב המקרים. אך הנה, בעוד שהיא מקפידה על רוב התמרורים, משום מה, היא מתירה לעצמה לנסוע ב"אין-כניסה" ללא אשמה או חרטה נראים לעין. בהיותה נהגת מיומנת (ככל שהדברים נוגעים לכוחות ה"אני" שלה) הרי שגם את קטעי הדרך האלה היא לוקחת באסרטיביות, בתנופה ובתקיפות. בשום פנים איני רואה את טלי כמי שאדישה לחוק או לערכים.
ככל שאני מסוגל לשפוט, פונקצית האני העליון מוטבעת באישיותה של טלי באופן נחרץ ומובהק. הבעיה היא ב"ערכים" שהוצבו ב"נוסחה". משום מה פסח האני העליון שלה על הדיבר האוסר גילוי עריות. כיצד ניתן להבין זאת? אפשר שתהליכי הפנמה תקינים של דמות פתולוגית כדוגמת הסב מסבירים זאת.
אך כלום אינה חשה אשמה כפי שנראה לכאורה?
עולה בדעתי כי אפשר שתהליכי ההדחקה שפעלו בעבר בעיקר על היצר פועלים כיום יותר על האשמה. אפשרות הדחקת האשמה אינה חדשה כמובן. היא נדונה כבר בימי פרויד וקליין ונתפסה כאחראית בין השאר לתופעת ה"תגובה הטיפולית השלילית" (Negative Therapeutic Reaction) ולחששו של הפציינט להצליח (בכלל) ולהירפא (להצליח בטיפול) בפרט. ההדחקה הריהי ערמומית ופניה כפני הדור על איסוריו והיתריו החברתיים. לעיתים אינה תוקפת זיכרונות (כבימי "המחקרים בהיסטריה", 1895) ואת המשאלה האסורה המטעינה אותם באפקט מעורר חרדה וסבל נפשי – אלא דווקא את האיסור. במובן זה ניתן לראות את דאגתה העצומה של טלי לאמה כתגובת היפוך המחפה על תחושות האשמה שהיא חשה כלפיה. עולה בי המחשבה הבאה: אפשר שאנו נוטים היום להדחיק את תוצרי האני העליון יותר מאשר את תוצרי הסתם.
טלי אינה מתנכרת ליצריותה אך היא מיטיבה להתנכר למשמעות המחרידה (היש צורך להוסיף: "עבורי"?) של ההיתר שנתנה לעצמה להוציא פנטזיות אלו אל הפועל.
הפסיכואנליזה מבית מדרשו של פרויד הטרידה מאז ומעולם את שלוות שוחרי הציוויליזציה בהציגה את המיניות ה"סוטה" כמיניות נורמטיבית, אינפנטילית אמנם, שקיומה חרג מגבולות הזמן היאים לה (ראו "שלוש המסות על המיניות" של פרויד שראו אור ב- 1905). השאלה המתבקשת היא זו: בעידן שבו רבים ההורים הרואים את רצון ילדיהם כ"צוו אלוקי" – כיצד ייראה ייצוגם ב"אני העליון"? אפשר שהוא ייראה כמו האני העליון של טלי; אני עליון שאינו מכיר בחוק אחר מלבד חוק "מימוש העצמי" . מימוש עצמי טוטאלי ונטול פשרות שבו האובייקט המיני הראשוני אינו מומר באובייקט תחליפי ושבו היצריות האינפנטילית אינה עוברת תהליכי עידון והמרה עלול להוביל ככל הנראה את הסובייקט בנתיבה של טלי.
3. שני מושגי יסוד מכוננים מבחינתה של התיאוריה עומדים במקרה זה ראש מול ראש: האני העליון – מושג מפתח במונחי ה- One-person Psychology של מודל הדחף הפרוידיאני ומושג העצמי האמיתי של וויניקוט. זה נקשר בעיקר אל דמות האב וזה בעיקר אל דמות האם. זה מייצג את חשיבות הפנמת חוק-האב וחוקי החברה וזה את חשיבות התנועה הספונטאנית, הבלתי מופרעת, של הסובייקט המבקש לממש את עצמו בצורה האותנטית ביותר האפשרית. זה מעמיד את המטפל בתפקיד של מי שאמור לשים גבולות ולייצג עבור הפציינט/ית, בהעברה, את תפקיד האב והחוק – וזה בתפקיד של "אובייקט-עצמי" (אם לשאול אחד ממונחיו של קוהוט) המבקש להתאים את תנאי הסביבה (הבין-סובייקטיבית) לנביעה, לזרימה הטבעית והבלתי מופרעת של תנועת החיים הספונטאנית. זה מדגיש את חשיבות היכולת לפתח בוחן מציאות וזה את חשיבות פיתוח היכולת למתן ביטוי אותנטי ל"עצמי האמיתי" וליצירת תחושת זכאות בלתי מעורערת ומובנת מאליה, למימוש צרכי העצמי.
בין שני המושגים משתרעת רוב רובה של תנועת ההתפתחות שעוברת דמות הסובייקט הפסיכואנליטי מפרויד ועד ימינו. בארבעת העשורים שחלפו בין הצגת המודל הסטרוקטוראלי ב- 1923 והצגת רעיון העצמי האמיתי Ego Distortion in Terms of True and False Self, 1960, pp. 140-152)) השתנתה לא רק תפיסת הסובייקט של הפסיכואנליזה כי אם גם תפיסת העולם והמציאות שבתוכם הוא חי. בעוד הסובייקט הפרוידיאני חי בעולם שקיימת בו הפרדה ברורה ברוח הפוזיטיביזם בין עולם פנימי ומציאות חיצונית – הנה הסובייקט הויניקוטיאני חי ובעיקר חווה את עצמיותו ב"מרחב הביניים" – אותו מקום שבו ייצוגי העולם הפנימי פוגשים את המציאות לצד ייצוגיה. מודל הדחף רואה ביכולתו של האדם להכיר במציאות "כפי שהיא" ובנכונותו להשלים עם הויתורים שהיא מחייבת את אחד הקריטריונים המרכזיים לבריאות נפשית. עמדת המוצא האתית-התפתחותית של הטיפול הויניקוטיאני ועוד יותר ממנו – הקוהוטיאני (בוודאי בגרסותיה הקיצוניות) היא, כי על הסביבה להתאים עצמה לתנאי עולמו הפנימי של הסובייקט; להגיש לו – כאמרתו של ויניקוט, שכבר הוזכרה בפתיחה – את השד בעיתוי כה מושלם עד כי לא יהא צורך "להביכו בשאלה 'האם המציא אותו או גילה אותו'" . יש לזכור כי קביעה פיוטית זו של ויניקוט תקפה רק לגבי העולם הבין-סובייקטיבי, הרלטיבי. ועוד יש לציין כי ההבדל בינו לבין תורת העצמי הקוהוטיאנית גדול ורב; בעוד ויניקוט מציב את המטפל בעמדה דיאלקטית ביחס לסובייקט וזיקות הגומלין המתקיימות בין עולמו הפנימי ותפיסתו את המציאות החיצונית – הנה מקצין קוהוט (מתוך עמדה לא פחות דיאלקטית) את הדרישה מן האובייקט להתאים עצמו לצרכי המטופל עד כדי ציפייה להשעיה זמנית של עצמיותו. למיטב הכרתי הוא מנסה להתמודד בדרך זו (בצורה כושלת) עם הבלתי נסבלות של העמדה הדיאלקטית (הנשמרת אצל ויניקוט) המאפיינת בהכרח יחסי סובייקט-אובייקט – באמצעות ביטול ההבחנה ביניהם והפיכתם ל"אחד" (ראו טקס הסרת המקף – המפריד, המחבר – מן המושג Self-Object והפיכתו ל – Selfobject ).
הפסיכואנליזה, לטוב או לרע, מעולם לא הסתפקה בהפרחת הגיגים על מצבו של האדם אלא חייבה עצמה ב"רחל ביתה הקטנה" ליישם את השגותיה בפועל לטובת רווחתו. טלי מעמידה מבחינה זו בעיה אמיתית בפני התיאוריה הקלינית: כיצד יציב עצמו המטפל העומד בפני הזרימה הטבעית והספונטאנית של יצריותה, כאשר זו מוליכה אותה למחוזות האינססט ונחווית על ידה כביטוי אותנטי ומשוחרר של עצמיותה? כיצד ניתן להציב גבולות היכן שאלה נדרשים, מבלי לאלץ עליה ערכים חיצוניים וזרים לה; מבלי לחבל ביכולתה לחיות חיים שלמים ומספקים – גם אם אלה אינם נראים למטפל או לסביבתה הקרובה?
התמונה מסתבכת אף יותר אם נתיר לעצמנו לשאול עד כמה מה שטלי חווה כביטוי של "עצמיותה האמיתית" הוא אכן העצמי שלה. שהרי את "שליחות ההצלה החשאית" של טלי אפשר לראות כניסיון תיקון הרואי וחסר סיכוי של טראומה שחוותה אמה. הפרדוכס הטמון במושג העצמי האמיתי צף כאן במלוא הדרו ופארו; הוא נעוץ בהגדרתו הבסיסית הבעייתית של העצמי האמיתי "כעצמי נקי מאיכויות האובייקט". רק נטיית הרומנטיקה שויניקוט לא היה חף ממנה, מחפה פה על הקוץ שבאליה; אליבא דויניקוט עצמו – ה"עצמי" קיים בתינוק כפוטנציאל התפתחותי בלבד. הוא אינו יכול להיווצר אלא במרחב הביניים שבין האם והתינוק – הדיאדה הראשונית שמתוכה נולד הסובייקט בד בבד עם האובייקט, ונבראת (דרך התקפות חוזרות ונשנות) הסובייקטיביות והאובייקטיביות. לכן לא מן האפשר שיתקיים עצמי הנקי מאיכויותיו של האובייקט.
שתי הסכנות הגלומות ביישום מקוטב וחד צדדי של ההשקפות השונות על מהות האדם כ"אדם אשם" או כ"אדם טראגי", כפי שהן באות לידי ביטוי בהתמקמות המטפל במקרה זה, הן בהתאמה:
א. הסכנה ליצור נוכחות זרה ועוינת בתוך העצמי של טלי – כזו שאולי תצליח למנוע ממנה לקרב אל האובייקט האסור, אך זאת במחיר של פיצול פנימי ויצירת ניכור לעצמה שתוצאתו אחת: סבל מתמשך או צמצום מנעד העושר הפנימי.
ב. הסכנה ליצור אוירה של קבלה מדומה שאינה שמה גבולות ויוצרת אחדות התמזגותית כוזבת בין סובייקט ואובייקט – או במילים אחרות, נמנעת מלהציב סייג ברור למשאלת העריות ונגזרותיה ונכשלת בדרך זו מלהציע למטופל/ת עוגן שבאמצעותו ובמאבק עימו (כאחד) יוכל הסובייקט (טלי) להגדיר את עצמו תוך קבלת סייגיו, גבולותיו ומגבלותיו.
טלי באה אלי כנראה עם משאלה פרדוכסאלית לשכנע אותי שאין רע בבחירתה להינשא לגבר המבוגר ממנה בשלושים שנה, כשהיא מקווה בליבה שאצליח לשכנע אותה שבחירתה היא בלתי אפשרית וכשהיא נחושה בה בעת למנוע ממני מלהשפיע עליה. אני תקווה שהשינויים שהתחוללו בחייה לא היו בסופו של דבר פועל יוצא של כניעתה למוסכמות שנותרו זרות לרוחה. אני תקווה כי הצלחתי להוות עבורה אובייקט חיצוני (בחזקת "אב-אימהי") שבאמצעותו הצליחה לגלות את עצמה מבפנים, וכי הבנה מפתיעה של המשמעות הלא-מודעת של יחסיה עם גברים ויחסה לנשיות, שמשה עבורה כ"שערה בתוך תמיסה" שסביבה יכול הגביש של עצמיותה של טלי להיווצר מבפנים… מבחוץ… מבפנים. ושמא לא?