הרצאה במסגרת יום עיון של מכון סאמיט 2000
הנושא שהייתי רוצה לדון בו במסגרת זו הוא: האם על המטפל במתבגרים למלא תפקיד הורה (אב, אם) למתבגר שבטיפולו?
השאלה נשמעת כל כך רטורית והתשובה כל כך צפויה וברורה מאליה עד שאיני עומד בפיתוי מלהציע כבר עכשיו בפתח הדברים שעמדתי היא: "רצוי שלא". מטפל הוא מטפל – הורה הוא הורה.
המניע העיקרי לדיון שאני מבקש ליזום כאן נובע מאי נחת מתמשכת מן "הקלות הבלתי נסבלת" שבה סופחת אליה הפסיכותרפיה בשנים האחרונות פונקציות הולכות ומתרבות עד כדי טשטוש גבולות תפקיד המטפל. מן הזווית האידיאולוגית תרמו לכך שלא בטובתם תאורטיקנים כמו Fred Pine (1988,1989,1990) שנקטו עמדה אינטגרטיבית, כאשר הציעו את האפשרות שהמטפל האנאליטי ישתחרר מנאמנותו הבלבדית למודל זה או אחר (כל מודל מדגיש גורם תרפויטי כזה או אחר על פני כל האחרים) ויהיה במקום זה "מולטי-פונקציונלי" בהתאם לאפיוני המטופל הספציפי ולצרכיו המשתנים מעת לעת.
אך בד בבד, ככל שהתרחבה תפישת תפקיד המטפל כן הלכה וניטשטשה ייחודיות זהותו המקצועית. מקנן בי החשד שהדבר נובע לא רק מתהליך התפתחותה של הפסיכואנליזה ומהתעשרותה בידע ובניסיון קליני. נדמה לי שחברו כאן יחדיו מספר גורמים נוספים, כמו למשל: לחצם העקבי של מטופלים לקבל מענה לבדידות ולמצוקה אקזיסטנציאליסטית; עייפות ושחיקה של המטפל, המתבטאים בקושי להיצמד לאורך זמן לתפקידו, המתסכל לעיתים ולהסתפק אך בו; ובנוסף לכל אלה, קיומו של אינטרס חברתי הפועל לגלגל לפתחה של הפסיכותרפיה לא מעט מתחלואי החברה ולהאשים אותה בו זמנית באוזלת יד בפתרונם.
חלקה של הביקורת המובעת בזאת עקרוני אם כן – ונוגע לתפישת תפקיד המטפל בכלל, חלקה ממוקד יותר ונוגע למעמדו המיוחד של המטפל במתבגרים.
שעל כן ייחוס פונקציה הורית למטפל לא זו בלבד שלא הייתה מובנת מאליה מאז ומעולם כי אם נחשבה בזמנו – בעיני פרויד – כעיוות טרנספרנסיאלי שיש לעבדו על מנת לסלקו מן המרחב הטיפולי. פרויד ראה את תפקיד האנאליטיקאי כתפקיד ספציפי ביותר.
ב"מחקרים על היסטריה" (1895) ממשיל פרויד את המטפל למנתח שתפקידו לנקז את ה"מוגלה" – ה- Strangulated Affect – שהצטברה כתוצאה מן הטראומה לה נחשפו מטופלותיו. הפונקציה הטיפולית שהיה עליו למלא נוסחה במונחי המודל האקונומי: לאפשר פירקון קתרטי של האנרגיה החסומה, זו שבעטיה הוסטה ה"אידיאה הפתוגנית" מזרם התודעה המרכזי אך המשיכה להיות פעילה ומחוללת כאב בלא-מודע. הוא היה אמור לעשות זאת באמצעות מה שפרויד כינה מטפורית "אזמל המנתחים שלו", דהיינו הטכניקה של אבריאקציה שלוותה בהיפנוזה קלה.
כשהבשיל הניסוח הטופוגרפי של המנגנון הנפשי שינה פרויד (1900) את יעדו של הטיפול והגדירו כ- "Recovery of the memory". ממילא השתנתה הטכניקה הטיפולית ועמה גם תפיסת תפקיד המטפל. את מקום ההיפנוזה תפסו ה"אסוציאציות החופשיות". תפקידו הנוכחי של המטפל היה להתחקות, מעשה בלש, אחר שרשרות של אסוציאציות על מנת לפענח מתוכן את משמעותם של הסימפטומים ולרדת לשורשם של האירועים הטראומטיים שחוללו אותם . התהליך אמור היה להוביל לרקונסטרוקציה של העבר תוך הסרת מחסום האמנזיה של הילדות.
המודל הסטרוקטוראלי (פרויד 1923) הגדיר מחדש את יעדו של הטיפול והעמידו על : Where Id was ego shall be”" . עתה הוצג המטפל כ- Auxiliary Super-ego”" המציע את עצמו למטופל – בזכות התנהלותו הניטראלית האובייקטיבית, האבסטיננטית – כ"מסך השלכה" נקי מעוותים, על מנת שזה האחרון יוכל לפגוש את עוותי הטרנספרנס שלו (Strachy, J., 1934). עמדתו העניינית, האובייקטיבית, הכמו מדעית, של המטפל אמורה הייתה לתת למטופל הזדמנות להפנים אותו כ"סופראגו" פחות רודפני ויותר גמיש. בדרך זו, סבר פרויד, יוסר לחצו של הסופר-אגו הארכאי מעל האגו המותש של הפציינט ויושב לו כוחו להשתלט מחדש על חלקי איד המאיימים לפרוק עול. אין זאת אלא שמרבית המטופלים ראו במטפל דמות סמכות, דמות אב – ולפיכך ייחסו לו מלכתחילה ביקורתיות "סופר-אגואית" והופתעו ככל הנראה, לגלות שהוא מגיב ממקום ענייני, לא ביקורתי ולא מעניש – ממקום של אגו.
הפיתוחים הבאים כבר היו של ממשיכי פרויד. Hartmann (1964) בארה"ב הברית מצייד את האגו באנרגיה משל עצמו, משחרר אותו מתלותו המוחלטת, הביולוגית, באנרגיה של האיד ומעניק לו בכך אוטונומיה יחסית. במקביל הופך המטפל להיות מעין "Auxiliary Ego" שאמור לאפשר למטופל לבחון את דפוסי ההגנות שלו ולרכוש בתוך כך יכולת אדפטציה טובה יותר למציאות החיצונית והפנימית כמו גם אינדיבידואציה ונפרדות
( Blanck, G, & Blanck R., 1974 ; Hartmann, 1964; Freud, A., 1936).
באנגליה מפתחת מלני קליין (Klein, M., 1935, 1946, 1950) את מודל יחסי האובייקט. המטפל מוצג בו לראשונה כדמות תלת ממדית, "מיכל"– אולם זהו מיכל ריק מן ה"עצמי האמיתי" של המטפל. כאשר המיכל מתמלא הוא מתמלא ממה ש"הושם בו" על ידי המטופל באמצעות הזדהות השלכתית. ה"עצמי האמיתי" של המטפל יצטרך להמתין עוד כמה עשורים עד שהמודל האינטר-סובייקטיבי "יוציא אותו מן הארון" ויעניק לו מעמד של שותף הכרחי ולגיטימי במעשה הטיפולי. באותה הזדמנות תקרא ג'סיקה בנג'מין ((Benjamin, J., 1998 תגר על משפטו המפורסם של פרויד
Where Id was ego shall be”" ותנסח אותו מחדש:
" “Where Objects were Subjects must be(מתוך: Shadow of the Other עמ' XII ) אולם נחזור לקליין ולממשיכיה (Bion, W., 1962, 1970 ואחרים). אלה רואים את תפקיד המטפל כמי שאמור לבצע, באמצעות עיבוד הקאונטר-טרנספרנס שלו עצמו (Brenman Pick, I., 1985) דה-טוקסיפיקציה של "רעלנים" שהמטופל אינו מסוגל להכיל בתוכו. ניתן לומר שהמטפל מציע עצמו כמעין "מכונת דיאליזה". יעדי הטיפול מוגדרים עתה כרה-אינטגרציה של אותם "Split of parts" (Klein, M., 1950) שעברו זיכוך בתוך התהליך הטיפולי באמצעות ובתווך המטפל.
למעשה התיאורטיקאן הראשון המדבר במפורש על יחסי אם-ילד בטיפול הוא וויניקוט (Winnicott, W,D., 1949,1951,1956,1961,1965) המגדיר את המטפל כ"אם-טובה-דיה" ומייחד את עיקר הערך התרפויטי לא לאינטרפרטציה דווקא כי אם ליכולתו של המטפל להעניק החזקה (Holding ) והכלה (Containment ). אלו הן פונקציות הוריות לכל הדעות ועל כן נשאלת השאלה למה מתכוון וויניקוט ב"החזקה" ו"הכלה" של מטפל. כלום מדובר באותה הכלה והחזקה של הורה? הנושא נעשה סבוך אף יותר כאשר המטפל הקוהוטיאני של "תיאורית העצמי" נדרש להיות "Self-object" למטופל מתוך הבנה שהתהליך הטיפולי אמור לספק למטופל השלמה של חסרים התפתחותיים שנגרמו מחמת כשל אמפטי מתמשך של הורים ודמויות משמעותיות אחרות (Kohut, H., 1974, 1977). מה אם כן מותר המטפל מן ההורה? מחבר? מאהוב או אהובה?
תשובה אפשרית טמונה לדעתי בייעודו הייחודי של הטיפול ובהתמקמותו של המטפל במרחב האינטר-סובייקטיבי.
באשר לייעודו של הטיפול אומר וויניקוט (במקומה של החוויה התרבותית): " הרגשת קיומה של האם נמשכת X דקות. דיוקנה נמוג ועמו נפסקת יכולתו של התינוק להשתמש בסמלו של האיחוד. התינוק שרוי במצוקה, אבל זו באה על תיקונה עד מהרה כי האם חוזרת אחרי X+Y דקות. בתוך X+Y דקות לא חל שינוי בתינוק. אבל אם יחלפו X+Y+Z דקות התינוק יעבור טראומה. שובה של האם אחרי X+Y+Z דקות לא יתקן את מצבו של התינוק. טראומה משמעה שהתינוק חווה שבר בהמשכיותם של החיים והגנות פרימיטיביות מתארגנות כדי להגן מפני הישנותה של "חרדה שאין להעלותה על הדעת" או מפני חזרתו של מצב בלבול חמור, הקשור להתפוררותו של מבנה האני המתהווה." (משחק ומציאות, עמ' 115-116 )
זהו אם כן הרגע שבו נכנס הטיפול לפעולה, במקום שבו הכזיבו ההורים באופן שאינו ניתן עוד לתיקון על ידם. (זוהי בין היתר הסיבה להתארכותם של הטיפולים ולתוצאותיהם המוגבלות לעתים). כאן בנקודה זו, הטיפול מתחיל – במקום שבו החינוך נגמר והשכל הישר אינו תופס יותר. כדי לאפשר התמודדות עם חבלות עמוקות אלו, שמטבע הדברים הופכות להיות בלתי מודעות בשל הכורח להתגונן מפני "החרדה שאין להעלותה על הדעת" לא די בכך שהמטפל יתפקד כ"הורה טוב", שעל כן תינוק שאמו נעדרה X+Y+Z דקות שוב לא ירפא רק מעצם נוכחותה של "אם-טובה-דיה" אחרת. על מנת להתמודד עם חבלות בלתי הפיכות אלו נחוצים תנאים מיוחדים שיאפשרו להחיות את עולם היחסים המופנמים והחבולים בסביבה חדשה – הפעם סביבה מחזיקה. לשם כך על המטפל ליצור מרחב ביניים, – Potential Space “ " (Ogden, H,T., 1986) שבו יוכל להתמקם "עם רגל אחת במה שהמטופל חווה כמרחב השליטה האומניפוטנטית שלו באובייקט ועם רגל אחת במציאות קרי במרחב שהמטופל חווה כנתון מחוץ לטווח שליטתו האומניפוטנטית" (Winnicott, W, D., 1969). רק בדרך זו יוכל המטופל ללמוד – באמצעות המטפל השורד את התקפותיו עליו – "להשתמש בו כאובייקט" ולהוליד עצמו בתוך כך כסובייקט. רק במיקום מדויק זה יוכל המטפל לשמש כ"אובייקט טרנספורמציה" למטופל (בולס) קרי, כאובייקט המקבל מן המטופל מנדט ייחודי להוות עבורו "נקודת משען ארכימדית" שבאמצעותה יוכל לבצע טרנספורמציה בעצמו ושינויים בעולמו (Bollas, C., 1987).
יכולתו של המטפל לשמור את הטיפול לכל אורכו ב"מרחב מעבר" הוא למיטב הבנתי תנאי מרכזי , הכרחי אם גם לא מספיק לאפשרות קיומו של טיפול אנאליטי כיוון שרק בתנאים אלו ניתן יהיה להעניק לכל התרחשות במרחב הטיפולי מעמד של משחק (במובן הוויניקוטיאני). רק כך מכוח הפרדוכסליות האינהרנטית של מושג ה- "Transitional Phenomena" תוכל כל תופעה המתקיימת במרחב הטיפול לקבל מעמד של אירוע שהוא גם ממשי וגם לא; פנטזיה ולא רק.
יהיו אשר יהיו הפונקציות ההולכות ומתרבות שהמטפל מקבל על עצמו ככל שתפיסת תפקידו הולכת ומתפתח בתיאוריה הפסיכואנליטית – לעולם יהיה עליו למלא פונקציות אלה כשהוא ממוקם באופן ייחודי ביותר ב- "“Potential Space – ממשי וסמלי גם יחד.
הורים לעומת זאת אמורים להיות ממשיים. לגדל את ילדיהם. להוות עבורם דמות נוכחת, בשר ודם שעמה יוכלו להזדהות ושבה יוכלו למרוד. המטפל לעולם הוא דמות הנצבעת בצבעי ההעברה. מקום חיותו הטבעית בעולם הדמדומים של מפגש הלא-מודע עם המודע. עובדה זו דומה ונדחקה לקרן זווית ככל שחקר החוויה הלך ותפש את מרכז שדה הראיה של הפסיכואנליזה. על מנת לחקור את הלא-מודע על המטפל ליצור תנאים ייחודיים ביותר לעבודתו – שונים מאוד מן התנאים הטבעיים הנחוצים להורות; הנה כך ניסח זאת ביון: "תופעות של לא מודע הן תופעות של בוהק. כדי לראותן", אמר, "על המטפל להטיל "קרן אפלה" שתחשיך את החדר כדי כך שכל דבר שיש לו ולו גם את הבוהק הזעום ביותר יאיר באור יקרות". אובייקט המטיל "קרן אפילה" הוא אובייקט ביזארי בעליל. אולי זהו תפקידו של האנאליטיקאי – בוודאי שאין זה תפקידו של ההורה.
תאמרו: כל זה נכון אולי ביחס לטיפול במבוגרים. אך מה באשר לטיפול במתבגרים או בילדים. כלום גם אלה אינם זקוקים למטפל כהורה?
מתבגרים, כקבוצה מצויים בעיצומה של תנופה התפתחותית, נישאים על גליה השוצפים לעיתים של ההבשלה הביולוגית שאינה מתואמת תמיד עם ההבשלה הפסיכולוגית, מגלים את גופם ומיניותם בתהליך מואץ המעמיס עומס יתר על כוחות האגו שלהם, חיים סיבוב נוסף, אינטנסיבי, אולי אחרון, של קונפליקטים ינקותיים בגרסה בוגרת וזקוקים נואשות להורים שיהיו בו-זמנית "הורים" וגם לא. לפיכך, הם מועדים במיוחד לגרור את המטפל לעמדה שאינה טיפולית. שכן לא פעם הם קוראים לו כמו תינוק בקול שכבר אינו תינוקי כלל וכלל. זקוקים לו כהורה ממשי ובה בעת כאנטי-הורה בדרכם להיות הורים בעצמם.
דווקא בשל מורכבות זו עמדתי נשארת זהה. ילדים ומתבגרים אכן זקוקים להורים אך אין שום דרך שהמטפל יוכל להיות להם להורה ממשי. הוא יועיל להם יותר אם ישכיל להיות להם מטפל. בתור שכזה הוא אכן עשוי להידרש ל"מינון" גבוה יותר של פעולות הכלה והחזקה אך אלה לעולם ייעשו ממקומו של מטפל ולא ממקומו של הורה.
המקרה שאציג עתה מתאר טיפול בנערה שעברה תקופת חיים סוערת במיוחד. בחרתי במקרה זה כיוון שהוא עימת אותי חדשות לבקרים בהגדרה חוזרת ונשנית של גבולות תפקידי כמטפל מול גבולות אחריותם של הורים כהורים. למדתי ממנו בעיקר משגיאותיי ואין לי ספק שעל מרביתן אצטרך לחזור שוב. נסיבות חייה של המטופלת שונו ללא הכר ואולם נעשה מאמץ גדול מצדי לשמור את אמינותו הפסיכולוגית.
תאור מקרה: על הילדה שילדה את אימה מתוכה
פגישתי הראשונה עם דנה הייתה במפגש משותף עם אימה. דנה הייתה אז בת 15 . בשיחת טלפון מקדימה סוכם עם אימה שתלווה אותה לקליניקה וכשיצאתי מחדרי מצאתי את שתיהן עומדות בגבן אלי , פניהן אל הפתח והן נראו לי כשתי אחיות, אף שברור היה שזו התמירה בעלת הגוף הנשי יותר והשער השחור הגולש על כתפיים היא הבכירה . כשהסתובבו הבנתי מיד ששגיתי. האמת הייתה הפוכה: זו שנראתה לי כאחות הקטנה הייתה בעצם האם ואילו הגבוהה בין השתיים, שעתה נגלו לי גם פניה עגולי התווים ורכי המבע הייתה המטופלת שלי – דנה. עד מהרה הבנתי שטעות התפיסה הזו לא הייתה מקרית כל כך. הן ביקשו להיכנס יחדיו ואני הסכמתי. עוד בטרם התיישבו פתחה דנה (הבת) ואמרה: "אנחנו פה כי רוזאנה (האם) מוטרדת ממצב לימודי וזה נכון שאני כבר כמה זמן לא ממש הולכת לבית ספר אבל חשבתי שזה יהיה נבון יותר אם ניכנס יחד כי יש לנו בעיות רבות נוספות, למשל עם אבא… " דנה מדברת ורוזאנה מלווה את דבריה בהנהון נמרץ: "כן", היא אומרת, "אני מסכימה עם דנה… אולי נספר לך קצת מה קורה. למרות שאנחנו גרות ביחד כמשפחה למעשה אנחנו חיות בפירוד והאמת שזה מצב בלתי נסבל, אנחנו סובלות מזה מאוד…" וממשיכה דנה ואומרת: …"ואמרתי לרוזאנה שלא נראה לי המצב הזה שהיא משלימה עם כל הבחורות האלה שאבא מסתובב איתן ושתגיד לו ברור או שאתה חי אתנו או שאתה הולך כי היא משלימה עם הכל… "רוזאנה מהנהנת:… אני יודעת שדנה צודקת, שאני חלשת אופי אבל מה לעשות?! אני בכל זאת קשורה אליו וגם אנחנו תלויות בו כלכלית… " ודנה: "אז שלפחות לא תקיים אתו יחסים כל עוד יש לו אחרות, לא נכון???… "
בשלב זה הבנתי כבר שקשייה של דנה בלימודים הם בעייתה הפעוטה ביותר. חוסר הנפרדות בין האם והבת וטשטוש הגבולות ביניהן עד כדי היפוך תפקידים ואף גרוע מזה – אובדן זהות, חייב החלטה מהירה ונכונה לגבי ה-Setting של הטיפול. היה לי ברור שהטיפול יקום או ייפול על יכולתי לספק סביבה מחזיקה ומיכל נאות לכל אחת מהן. שיתפתי אותן בהתרשמותי זו ובקשתי מן האם לצאת לרגע מן החדר כדי שאוכל לשוחח ביחידות עם דנה ובהמשך ביחידות גם עם האם. ברגע שיצא אמרה לי דנה בלחש : "אני מודאגת בגללה. היא לא יודעת לשמור על עצמה אתה יודע… חבל לי עליה. היא החברה הכי טובה שיש לי". קבענו את מסגרת הפגישות והכנסתי את האם. "אתה מוכרח לעזור לדנה היא החברה הכי טובה שיש לי" אמרה. חשתי את חרדתה ואת חוסר האונים שלה על שאני הולך כביכול ליטול ממנה את משענתה. ניסיתי לברר האם היא מעונינת בטיפול זוגי. היא פסלה זאת מכל וכל בטענה שבעלה לא יסכים לכך לעולם. הצעתי אפוא שתבוא עם בעלה להדרכת הורים. המסגרת הנפרדת להורים הייתה אמורה להדגיש בתוך המרחב הטיפולי את הדיפרנציאציה בין תפקידי ההורות של רוזאנה ובעלה ג'קי מתפקיד הילדה דנה. אולם האם נראתה אבודה. תלתה בי עיני ילדה מבוהלת וחזרה על דברי: "הדרכת הורים?" כאילו אינה מאמינה שאני מתכוון אליה כשאני אומר "הורים". אמרתי שאני קולט ממנה היסוס וחרדה להיות אימא לדנה כאילו בכך היא חוששת לאבד את דנה כמשענת, כאימא בשבילה. היא הסכימה בעצב וסיפרה שהתייתמה מאמה כשהייתה ילדה בת ארבע. היא גדלה כשנתיים בבית יתומים כיוון שאביה, קצין משטרה בכיר בארץ מוצאה, לא היה פנוי באותה תקופה לטפל בה. "אף אחד מעולם לא היה לי אימא", אמרה, והוסיפה לאחר היסוס "באמת חוץ אולי מדנה". אחר כך הרהרה בהצעתי ללוות את טיפולה של דנה במסגרת של "הדרכת הורים" ונראתה מיואשת. היא סברה שבעלה יסרב לבוא עמה ושאלה אם אסכים אני לדבר עמו. הייתי קרוב להיעתר לכך אלמלא ניעורה בי הרגשה ברורה שאני מוזמן אל תוך הפתולוגיה המשפחתית באותו אופן שבו מפותה דנה ליטול מן האם את אחריותה ושרוזאנה מגייסת אותי במקום לגייס את עצמה. אמרתי לה זאת. ציינתי שעיקר משימתנו בשלב זה להחזיר לה לרוזאנה את יכולתה לתפקד כהורה, כאם. עודדתי אותה אם כן לדבר עם בעלה באופן ישיר, לא כבן זוג דווקא, כי אם כאביה-של-דנה. היא נאנחה עמוקות והתגייסה לכך. לשבחה יאמר שהיא הצליחה בסופו של דבר לשכנעו לבוא אף כי לקח עוד חודש עד שנמצאה שעה אפשרית לשלושתנו. אין באפשרותי לפרט את כל תהפוכות החודש הזה והמשא והמתן המפרך שהתנהל עם האב. אומר רק זאת שבמהלך תקופה זו ניעורו בי כלפי האב עוצמות זעם וביקורת לא שכיחות. הוא הציג עצמו כאיש עסקים טרוד מכדי לעסוק ב"שטויות" פסיכולוגיות. במספר שיחות טלפוניות נהגתי בו בתקיפות רבה. שבתי והדגשתי את חיוניות הפגישה המשולשת בינינו על מנת שאוכל לפנות לדנה מרחב שבו תוכל להיות ילדה/ומטופלת תרתי משמע. בסופו של דבר הסכים לבוא ועל חלקו בטיפול עוד ארחיב את הדיבור בהמשך. באשר לדנה אומר רק זאת: זמן קצר לאחר שיצאה הפגישה הראשונה עם ההורים לפועל והמסגרת שהוגדרה כ"הדרכת הורים" הושקה ויצא לדרך פחות או יותר, חלמה דנה שכבר הייתה אז במספר פגישות טיפוליות חלום: החלום היה מוזר מאוד לדעתה: בחלומה היא ילדה קטנה והיא משחקת בבובות בבושקה. אלא שלמרבה המוזרות מכל בובה קטנה היא מוציאה בובה גדולה ממנה. היא מופתעת ושואלת אותי בחלום איך זה יכול להיות. בחלומה אני משיב לה: לפעמים זה קורה. יש פגם ייצור בבובות האלה. הרכיבו אותן הפוך. פרשתי את חלומה כביטוי לתחושתה שהיא ילדה שחייבת להוליד את אימה מתוכה. היא הייתה נרגשת מאוד.
הטיפול של דנה:
בדיעבד ברור לי שנכנסתי לטיפול של דנה מלא פנטזיות הצלה. על אף שהכרתי כבר היטב את נטיית הקאונטר-טרנספרנס המפתה והשכיחה המוכרת, כך נדמה לי, לכל מטפל בילדים – להרגיש הורה טוב מן ההורים האמיתיים, במקרה זה האמנתי שהיא "באמת" קורבן להורים בלתי מכילים ובלתי מחזיקים והייתי נחוש לעזור לה לתחום את גבולותיה כך שתוכל לבנות את זהותה ולרכוש מחדש את דרגות החופש שלה.
ואכן, בשבועות הראשונים נתנה לי דנה להרגיש אבא נהדר. טוב בהרבה מאביה. לשם המחשה – היא הייתה מוטרדת מקשיי הריכוז שלה, מכישלונותיה החוזרים ונשנים במתמטיקה. אני הקשבתי לכך באמפטיה רבה. רבה בהרבה מן האמפטיה שחשתי למשל כלפי ביתי שהתקשתה גם היא במתמטיקה באותה תקופה. לגביה דווקא היו לי השגות שונות ומשונות על הרגלי הלמידה שלה ועל נטייתה הברורה להעדיף משום מה את ברי סחרוף על פני מורתה למתמטיקה. העובדה שלא שמרתי השגות אלה לעצמי בלבד הולידה כמה וכמה מלחמות עולם רציניות הרשומות על ספר קורות הימים של יחסי עם ביתי עד עצם היום הזה ואולם לא כך עם דנה. איתה הייתי מלא סובלנות והבנה. הבנתי למשל, שכישלונותיה החוזרים ונשנים קשורים לחשש שלה להתכונן כיאות למבחן – שכן אם תיכשל למרות שהתכוננה תצטרך להכיר בכך שהיא "מטומטמת" כפי שאביה טרח להטיח בפניה לא פעם. מתמטיקה נתפס בעיניה כמקצוע שאי אפשר להעמיד בו פנים. "או שאתה יודע או שכולם יודעים שאתה מטומטם". הזדהיתי בלבי עם טענותיה ההולכות וגוברות של דנה כלפי אביה כנגד האופן האלים והאימפולסיבי שבו היה פורץ אל תוך עולמה, "צורח" עליה במה שתואר כמעין טמפר-טנטרום מטורף ושב ונעלם לעסקיו חובקי העולם, מותיר אותה פגועה זועמת וחסרת אונים.
כפי שניתן היה להניח מלכתחילה, מסגרת הדרכת ההורים הפכה מהר למדי למסגרת של הדרכת האם. האב שב ונעדר לרגל עסקיו – מה שלא הפריע לו לבצע מה שניראה לי כחבלות מהותיות בטיפול. למשל לפי עדותה של דנה היה חוזר ושואל אותה "את עוד הולכת אל המה-שמו ההוא"? דנה הייתה מתקוממת על הפחתת הערך ואומרת: "קוראים לו יוסי". "למה לא תבואי איתי עכשיו לשפת הים, נלך נאכל משהו ביחד" היה מפתה אותה בדלת בדרכה אלי. ציינתי את נחישותה לשמור על גבולות הטיפול לנוכח פיתויים אלה. האב נעדר לימים אחדים עקב נסיעותיו לחו"ל , חזר סר וזועף לעדותה של דנה לקראת אחד העימותים הקשים ביותר שהיו להם. הוא כעס על שלא באה לקבל את פניו. היא התבצרה בחדרה והתעקשה לא לפתוח את הדלת. הוא פרץ את הדלת בבעיטות. היא צרחה שיסתלק מחדרה. הוא הודיע לה שיותר לא תקבל ממנו פרוטה. שהוא לא פרה חולבת של כסף שמתייחסים אליו רק כשצריכים ממנו משהו. דנה אמרה שתסתדר בלעדיו וחדלה מלדבר אתו. למצב זה היו עתה השלכות ישירות על הטיפול שכן דנה מתוקף החוזה הטיפולי שעשיתי עמה הייתה אמורה לדאוג להעברת התשלום עבור הטיפול שלה – אף כי הכסף שולם מכיסו של אביה. כשביקשה באמצעות אימה את הכסף ימים אחדים לאחר "הריב הגדול" כפי שכינתה זאת הוא סירב לתת לה. דנה באה במועקה גדולה. אני סברתי שאינני יכול להפוך אותה לשליחה שלי במשא ומתן עם האב והודעתי לה שאני אדבר על כך ישירות בשיחותיי הדו-שבועיות עם הוריה. היא הפתיעה אותי בכך שאסרה עלי להגיד להם את מה שסיפרה לי וביקשה להסדיר בעצמה את ענייני התשלום. תהיתי כיצד. היא אמרה "אני אסתדר". שמחתי על יכולתה לשים גבול בינה לבין הוריה ועל נכונותה לקחת אחריות רבה כל כך. עם זאת חשתי שהיא שוב נוטלת עליה אחריות רבה מדי, של ילד הורי. מצאתי עצמי כפי ששבתי ומצאתי עצמי שוב ושוב בטיפול הזה בין הפטיש והסדן. ראיתי ערך טיפולי בכך שתחדש את הדיבור עם אביה – עם זאת לא סמכתי על תגובתו. לאחר התלבטות אמרתי לה שאני רואה במקרה זה את עניין התשלום כנושא שחייב להידון במישרין ביני לבין הוריה. תפקידה להעביר אלי את התשלום המגיע מהוריה אך לא לדאוג להשגתו כל עוד אינה מתפרנסת בעצמה. הבטחתי שאטפל בכך מבלי להסגיר את מה שסיפרה לי. בפגישה הקרובה עם ההורים שוב הופיעה רק האם שטענה בחוסר אונים שאין לה שום השפעה על התנהגותו של בעלה. מצאתי עצמי אפוא ממש ב"משפחה". חלפו כמעט שמונה שבועות עד שהצלחתי לפגוש שוב את האב ועוד כזמן הזה עד שהוסר ה"אמברגו" שהטיל על הטיפול – ארבעה חודשים שבהם עבדתי ללא שכר והפכתי לפחות בתחילתם – באופן ממשי ומוכח ל"אב טוב" לדנה – טוב לאין שיעור מ"אביה הרע".
כשפגשתי בסופו של דבר את האב חשתי מתוסכל וזועם לא פחות מדנה. הוא הרשים אותי כאדם ילדותי, העסוק מאוד בדימויו הגברי, מקפיד להפגין לראווה סממנים של עושר בצורה שנראתה לי וולגרית ופתטית, בעוד שלמעשה הוא חש עצמו חסר אונים אל מול ביתו המתבגרת. ניסיתי להדגיש בפניו את הצורך להגדיר את גבולותיו, לעודד אותו לדבר על רגשותיו כלפיה פה איתי אך לא לתת להם ביטוי אימפולסיבי כל כך ביחסיו עמה. דחקתי בו להיות נוכח יותר עבורה. אמרתי לו שאני מבין שהתפרצויותיו כלפיה מבטאות מן הסתם גם מעורבות רגשית ודאגה לגורלה אך ציינתי גם כי הן נובעות מגורמים מודעים פחות וכיוונתי ליחסיו האדיפליים הבלתי מודעים עמה. אמרתי שלפעמים נדמה לי שהוא מגיב אליה כמו מחזר מתוסכל. הוא ביטל אותי מיני ובי וטען שדנה "עובדת עלי" כמו שהיא "עובדת על כל הגברים". "היא משקרת", אמר, "היא לא מגלה לך עם איזה טיפוסים היא מסתובבת ומה בדיוק היא מעשנת ואני לא בטוח עד הסוף אם גם לא מסניפה או מזריקה". האופן המושחת והמשחית שבה דיבר עליה נשמעו לי רווי השלכות והיו קשים לעיכול. אני נאלץ להכיר בכך שבאותה תקופה נתייאשתי ממנו וויתרתי למעשה על שיתוף פעולה אמיתי אתו.
אף שתיאורי האב את דנה קוממו את כל מאודי כלפיו נאלצתי להכיר בכך שהטיפול בדנה הלך בינתיים ונתקע. הנחתי לה להוליך את הטיפול בדרכה שלה וזו הובילה אותנו עתה למבוי סתום. לאחר שעסקנו זמן מה בקשייה בלימודים עם מה שנראה כמידה של תובנה לקשייה אך ללא תוצאות ניכרות לעין, החלו הפגישות להתרוקן משום מה מתוכן ולהידלדל בתדירות. היא נראתה פתאום משועממת בשעות, קצרת רוח, חסרת מוטיבציה. היא החלה לאחר כמעט לכל פגישה ועד מהרה אף להחסיר פגישות בתירוצים מתירוצים שונים. ניסיונותיי לברר עמה את משמעות הדבר נתקלו בתגובות מאכזבות כגון: "איחרתי כי האוטובוס לא הגיע, כי הייתי צריכה להתכונן למבחן ולא היה לי את מספר הטלפון שלך" וכו'.
בתוך זמן קצר להפליא הפכה אותי דנה למטפל חסר אונים, מתוסכל, זועם, מלא תלונות כלפיה ובעיקר דומה להפליא לאביה. נאלצתי להכיר ביני לביני שהיא אינה נותנת בי אמון יותר משהיא נותנת בו. שיחותינו עד כה נדמו לי בפרספקטיבה זו כביטוי של "עצמי כוזב" – שלה ושלי. יותר ויותר שבו אלי טענות האב שדנה משקרת אותי ביודעין ואינה משתפת אותי במה שבאמת קורה לה בחייה.
חלקתי עמה את תחושתי שהיא אינה כנה עמי. ידעתי מהוריה שהם מוטרדים מאוד מהיעדרויותיה בלילות, שהם חושדים בה שהיא מסתובבת בסביבה עבריינית. אימה חששה שהיא נוטלת סמים. שיערתי שההתנגדות שאני חש בפגישות נעוצה אולי באי רצונה של דנה לשתף אותי בנושאים אלה. דנה מצידה אכן סירבה בעיקשות לפזר את הערפל סביב עיסוקיה האישיים אך לעומת זאת הניחה לי יותר ויותר לחכות לה עד בוש למרות התנצלויות אינספור והבטחות חוזרות ונשנות בשיחות טלפון שהושארו לאחר כל היעדרות במזכירה האלקטרונית.
שעות אחדות שבהן ישבתי ממתין לריק שתגיע (כשבנוסף לכך איני בטוח כלל שאקבל את כספי על פגישות אלה) בישלו כעס ותסכול-חוסר-אונים גם בתוכי. בדיעבד אני רואה בשעות ההמתנה הללו את נקודת המפנה הגורלית בטיפול שכן במהלכן התעמקה בי ההכרה שאני מחמיץ את דנה בגדול; שראייתי אותה כ"קורבן של הוריה" במובן מסוים אינה בעייתית פחות מראייתו של אביה אותה כ"אישה נצלנית ושקרנית" הוא רואה אותה שחורה משחור, אני רואה אותה זכה מזוך ושניניו רואים אותה כאובייקט ומשתמשים בה באופן לא מודע; הוא ככלי להשלכות אלימות אני כראי להיותי "אב טוב". נאלצתי להכיר בכך שאני משקם בהעברה הנגדית משהו מרגשות האשמה שלי כאב כלפי ילדי באמצעות הטיפול הזה. הבנתי שהבעיה אינה בתכנים שהיא מביאה או לא מביאה לטיפול כי אם בעובדה שאיני רואה אותה כאובייקט שלם. למעשה איני רואה אותה כלל כ"סובייקט" שלם, כאדם אוטונומי, יוזם פועל ולא רק מגיב וקורבן של נסיבות/הורים.
תובנות אלה אפשרו לי להתמקם מחדש במרחב הטיפולי עם דנה.
כשהגיעה לבסוף לפגישה לאחר היעדרות רצופה של שבועיים אמרתי לה שאני נחוש לעזור לה למצוא את עצמה אך לא אסכים שתבוז לזמני ולמחויבותה לטיפול. זו הייתה הפעם הראשונה שעימתתי אותה כך וזו גם הייתה הפעם הראשונה שחשתי ממנה לעג גלוי בתגובה. פתאום השתנו פניה לבלי הכר. היא נראתה לרגע זנותית ובוטה. "כן", שאלה בנימה מתריסה, "מה תעשה"? אמרתי שאני קולט שיש בה זעם רב יותר משידעתי שיש בתוכה ושהגיע הזמן שתניח לי לראות את מה שהיא באמת מרגישה.
ללא אומר ודברים שלפה מארנקה מספר שטרות כסף מעוכים וזרקה על השולחן. "קח", אמרה בבוז, "הנה הכסף שלך". היה באקט הזה ובמטמורפוזה הפתאומית שהתחוללה בה משהו מזעזע עבורי. תהיתי מה מקור הכסף. היא אמרה שקבלה אותו מהחבר שלה ו"שיש עוד הרבה כאלו (שטרות) אצלו". הבנתי שזו דרכה לספר לי על אותם חלקים של עצמה שעד כה הסתירה מפני. ביקשתי, אפוא, שתספר לי עליו. "הוא לפחות לא מעמיד פנים", אמרה. בהבעת יהירות על פניה נתנה לי להבין שב. חברה הוא סוחר סמים, "בוס" רציני במאפיה המקומית, שכולם מצייתים לו באימה חוץ ממנה. למעשה הוא "שבוי" שלה. מאוהב בה עד למעלה ראש. היא לא נזקקה ליותר מניד אצבע על מנת לקבל ממנו את הכסף עבורי. הוא ה"בוס הגדול" אך היא גבירתו – מלכת שודדי הים. הפגישה עמדה בפני סיומה. אמרתי לה שאינני יכול לקבל את הכסף הזה כתשלום לטיפול. "אז יש לך בעיה, לא"? היא אמרה, "כי אני מבחינתי שלמתי לך". היא קמה ללכת. עלתה בי תחושה חזקה שדחיית הכסף היא טעות למרות הדחף החזק לעשות זאת. שביחד עמו אני דוחה את הפן ה"אפל" של אישיותה. בה בעת היה לי ברור שאיני יכול בשום פנים לקבל את הכסף שהיה מונח לפני כמין אתנן מוחשי, כמין עדות מרשיעה לחמדנותם של המבוגרים בכלל ושלי בפרט. על שולחני עמדה צנצנת זכוכית שקופה ובה פרחים. רוקנתי אותה מן הפרחים ומן המים שבתוכה והנחתי בה את הכסף. אמרתי לה שצנצנת זו תכיל את הכסף הזה עד שנוכל להבין יותר את משמעותו בינינו . לרגע עלו דמעות בעיניה. היא קמה ויצאה.
* * *
החודשים שחלפו היו קשים ביותר. הילדה עגולת הפנים לבשה ופשטה צורה, שבה והשתנתה לפני מרגע לרגע. פעם אישה זנותית ומסרסת פעם ילדה מנוצלת. היטלטלתי באבחנותיי עד שהבנתי שהדילמה האבחנתית אינה משקפת אלא את מצבי הרוח הרגעיים שלי. כשרציתי להאשים אותה קראתי לה "הפרעת אישיות גבולית" כששנאתי אותה ממש קראתי לה "פסיכופתית", כשרציתי לזכות אותה מחמת הספק קראתי לה "היסטרית ודיסוציאטיבית". בדיעבד אני חושב שההתעסקות האובססיבית שלי באבחנות באותה תקופה נועדה לשמר ולו גם מראית עין של סמכות מקצועית אל מול הפגיעות והחרדה שחשתי בנוכחותה.
כך או כך – מה שנפרש לנגד עיני מוטט לחלוטין את התמונה הראשונית של המשפחה כולה. בסיומה של תקופה זו שום "רושם ראשון" לא עמד עוד על כנו. דנה החלה לבוז לי בגלוי. רוב הזמן נתנה לי לחוש חסר אונים. מתפוצץ מכעס. הבנתי שהיא שואבת כנראה נחמה פורתא מכך שהיא הופכת אותי לאבא מחוסר אונים וזועם – ואמרתי לה זאת. "לא אבא", אמרה באכזריות, "גבר". "אתה גבר חסר אונים כמו כל הגברים שחושבים שהזין שלהם הוא שרביט מרשלים וצירו של העולם". אמרתי לה שאני מבין שהיא חשה עצמה פגועה מגברים, מאביה, ממני ושאינה מאמינה באפשרות של אהבה בין גברים ונשים. היא אמרה שאין זה נכון. היא יודעת הכל על אהבה. הנה אימה היא דוגמא מובהקת לקיומה של אהבה בין גברים ונשים. הבנתי את דבריה כהתבטאות צינית וגיליתי להפתעתי שהיא מתכוונת אליה כפשוטה. מסתבר שלאימא יש מאהב. גבר נשוי שמצלצל בשעות שונות ומשונות של היום. אימא לוחשת בטלפון ומיד שומטת את כל עיסוקיה ונוסעת לפגוש אותו רק על מנת לחזור מקץ שעה חטופה, עצבנית או בוכייה וכך שוב ושוב. כך מזה שנים רבות, מאז שהיא זוכרת את עצמה. כשהייתה קטנה אימא אפילו לקחה אותה אתה פעם אחת כשלא היה לה "סידור" בשבילה. האיש הוא מנהל בכיר בארגון גדול ואימא השאירה אותה אצל מזכירתו. היא זוכרת זאת היטב כנכון היום איך יצאה ממשרדו סתורת שיער, מלווה במבטי הבוז של המזכירה, איך נטלה אותה על ידיה והתייפחה אל תוכה כל הדרך חזרה באוטובוס. "אבל היא לא יכולה להיפרד ממנו כי היא אוהבת אותו" אמרה שוב בקול הילדה התמים שלה. אחר כך הייתה אימא נוטשת אותה שוב ושוב, באמצע ארוחת הערב, באמצע הקראה של סיפור לפני שינה, באמצע הכנת שיעורים. אימא מבקשת סליחה. דנה אומרת "זה בסדר אל תדאגי, אני אסתדר".
הכאב שעבר ממנה היה קורע לב. אמרתי לה שאני מבין עכשיו יותר למה היא רוצה להיות מלכת שודדי ים – כך שלעולם לעולם לא תצטרך להרגיש "שפוטה" כל כך של גבר כל שהוא כמו שחוותה את אימא. שהיא מעדיפה שיהיה לה הכוח לשלוט בגבר הזה. להראות לו מה באמת שווה שרביט המרשלים שלו ורק לא לאהוב אותו אהבה מייסרת ומשפילה כמו זו של אימא. כשדברי נגעו בה היו עיניה מתמלאות דמעות. לאחר מכן הייתה מתעשתת כמו מזכירה לעצמה שאסור לה לסמוך עלי ועל הדמעות שראתה מן הסתם לא פעם גם בעיני.
כך עשתה גם עכשיו. העבירה יד על שערותיה, כמו אישה המסתדרת לפני הראי לאחר מעשה אהבה. שוב נראתה יהירה ועוינת. היא קמה. "אני רואה שאתה עדיין מטפח את דג הזהב שלך בצנצנת אמרה". "דג הכסף", אמרתי. היא צחקה בעל כורחה וצחוקה הזין אותי מעט עד לפגישה הבאה.
בחודשים שחלפו המשכנו לעבד את רגשותיה ביחס לעצמה. היא התנודדה בין תוקפנות קשה להכלה לרכות ופגיעות קשים להכלה לא פחות אך לא איחרה יותר ולא ביטלה אף פגישה. יותר מכך: למרבה ההפתעה ככל שהפכתי דומה יותר לאב בטרנספרנס כך החל גם הוא להופיע לפגישות ההדרכה ביתר עקביות וחשף יותר ויותר את חוסר האונים שלו ואת תחושת הנבגדות שלו. יותר משחוויתי אותו נוטש חוויתי אותו עתה "מגורש" מן הבית על ידי דנה ואימה.
אשר לדנה, ככל שהתפוגג זעמה כן החלו לצוץ עקבות הדיכאון העמוק שהייתה נתונה בו. היא חששה מאוד מן הדיכאון. בדיעבד אני סבור שזו הייתה חרדתה העמוקה והאמיתית. היא ראתה בו עדות לחולשה, לכניעה שאין ממנה חזור. התוודעתי לדיכאונה בדרך הבאה: יום אחד מצאתי אותה קוראת ספר במסדרון. כשנכנסה היו עיניה דומעות. אמרה שהיא קוראת סיפור על אודות הכלב המבקש להתאבד כי אינו יכול לשאת יותר את יחסיה האומללים של גבירתו עם מחזריה. עיניה היו מוצפות דמעות. אמרתי את מה שכבר היה מובן למדי מתוך דבריה שגם היא מבקשת את נפשה למות. היא הנהנה בעצב ושתקה עד סוף השעה. חודשים רבים לאחר מכן מיעטה לדבר. היא חלתה ושכבה כמעט שלושה שבועות במיטתה (אך הקפידה להגיע לפגישותיה עמי). בתוך כך פרשה לפני את מחשבותיה האובדניות המספקות לה מפלט ונחמה סודיים כבר זמן רב. היא עוררה בי חרדה עצומה לגורלה ולחייה ודבריה הדירו שינה מעיני. עם זאת היה לי ברור שעלי להניח לה לחוות את הדיכאון שלה. אימה הייתה זו שנחרדה עתה והתפתחו מריבות קשות בינה לבין דנה עד כדי השלכתה בכוח מן המיטה. פעם שאלתי אותה איך היא מבינה את ההתנהגות של אימה. היא אמרה: "סוף סוף היא מתנהגת כמו אימא". אחר כך אמרה: "אבל אני רוצה למות וזה מפחיד". לקראת סופה של השעה הרימה עיניה אלי ושאלה "מה? מה אתה אומר"? אמרתי : "אני לא רוצה שתמותי".
הטיפול נמשך כשלוש שנים ולווה את דנה עד להתגייסותה לצבא. במהלך תקופה זו הוריה של דנה התגרשו , היא עזבה את חבורת העבריינים שלה ויצרה לבסוף קשר חם ומספק עם חבר לכיתתה.
כל אותה תקופה עמד הכסף באגרטל. תחילה לגלגה על מה שנראה לה כהתייפייפות שלי. טענה שכל רצוני לרחוץ בניקיון כפי. "כל כסף שפסיכולוג מקבל זה אתנן" אמרה. "לא רק כסף שב. מרוויח ביושר ממכירת הסמים שלו". אחר כך החלה להתייחס לנוכחותו של הכסף בהומור. פעם בדרכה החוצה זרקה מטבע לתוך האגרטל "קצת אוכל לדג" אמרה. כשכבר היינו בעיצומו של טיפול כואב ועמוק דיברה פעם על כך שהכסף הזה מייצג עבורה פן של עצמה שהייתה שמחה לשרוף. "אולי באמת נשרוף"? נדלק זיק בעיניה, "אולי נהפוך את האגרטל לצנצנת אפר כמו בקרמטוריום"?
זמן רב לאחר שהטיפול כבר נסתיים , עוד עמד האגרטל עם הכסף בתוכו על שולחני. בתחילה עוד הייתה לי כוונה לתרום אותו לצדקה כל שהיא ופעם אפילו באמת תרמתי מקצתו לילדי "מבצע הקש-בדלת" או משהו מעין זה. אחר כך נראה לי העניין רומנטי באופן מגוחך והכסף נשלף בהדרגה לעניינים של מה בכך, נטמע בזרם החיים, אחרי שמשמעותו הראשונית כבר ניטלה ממנו ונשתנתה לבלי הכר. אנשים שונים שלא הכירו את ההיסטוריה של האגרטל הפכו אותו לזמן מה לקופה קטנה של הקליניקה. יום אחד ראיתי שמישהו רוקן את האגרטל משאריות הכסף שהייתה בו ושב והניח בו פרחים. ראיתי בכך סימן טוב.
במקום פרק מסקנות ודיון:
מספר הרהורים על הטיפול בפרספקטיבה של זמן:
· ביני לביני אני חושב על המקרה של דנה כמקרה של ילדה שהולידה לעצמה הורים. כשהתחילה את הטיפול הייתה אימה "חברתה הטובה" ואביה מחזרה הנבגד. היה צורך ראשית לכל לפנות עבורה מקום שבו תוכל להיות ילדה ומטופלת.
· כשאני מסתכל על המקרה ניתן להסיק לכאורה שפעולות ה- Management וההחזקה שנקטתי – פעולות מעין הוריות (כמו יצירת מסגרת של הדרכת-הורים שתפנה מרחב מוגן לטיפול של דנה ותעודד במקביל את ההורים ליטול תפקיד הורי, הטיפול בנושא התשלום והכסף וכו') – שפעולות אלו הן בבחינת תנאי-הכרחי-אם-גם-לא-מספיק לעבודה טיפולית; שהן נשאו בהדרגה פרי ואפשרו בסופו של דבר עבודה אינטרוספקטיבית אל תוך עולמה הפנימי של דנה. אני מניח שזה אכן כך אולם "הקלות הבלתי נסבלת" שבה הפכה התמקמות מעין-הורית זו למפלט ולהגנה מפני התמודדות שלי עם תפקיד ההורה בטרנספרנס, מעוררת בי גם הרהור אפיקורסי. אולי זה הפוך? אולי רק כאשר המטפל מצליח בנחישות ליטול את תפקידו כמטפל ולוותר על תפקודי הורות – ה- Management מסתדר מאליו? למיטב הבנתי – רק כאשר הסכמתי להפוך ל"אב" ול"אם" בטרנספרנס, קבלתי באופן פרדוכסלי את תפקידי כמטפל חזרה. ובה בעת יכלו הוריה של דנה לחזור וליטול את תפקידי ההורות שלהם כמיטב יכולתם.
· הרהור על כסף בצנצנת: הכסף הזה ממחיש במידה רבה את ייחודו של הקשר מטפל-מטופל. זהו קשר הדומה במובנים רבים לקשר הורה-ילד להוציא את העובדה שילדים בדרך כלל לא משלמים להוריהם על מנת שיהיו להם להורים. זו איננה התחכמות לשמה. הכסף מייצג את האינטרסים של המטפל הזרים במובהק לאינטרסים של המטופל. הוא מהווה "מוצג", עדות לחוזה ש"רץ ברקע" ושנוח לפעמים להתעלם ממנו, להכחיש אותו, לדחוק אותו אל שולי השעה הטיפולית ואף מעבר לה. מרגע שהושם הכסף בצנצנת וזו הפכה להיות שקופה למטפל ולמטופל כאחד – הוא החל ללבוש ולפשוט משמעות. הוא היה קונקרטי באופן בוטה ומביך ובה בעת סמלי. כל זה נתאפשר כיוון שהאגרטל היה מונח ב- Potential space -מקום שהוא לא במציאות ולא בפנטזיה ובה בעת גם במציאות וגם בפנטזיה. בתמצות ניתן לומר שתפקיד המטפל לשמור את הצנצנת שקופה, ממוקמת כל העת במרחב המעבר ורצוי – מוגנת, כך שלא תשבר באופן שאינו בר תיקון.
· ולסיום: קיים הבדל מובהק בין תפקיד המטפל ותפקיד ההורה אף כי פונקציות לא מועטות אולי נראות על פניו כמשותפות לשני התפקידים. ואף על פי כן יש הבדל הנובע מן השוני בתפקידים ובייעודם. אני סבור שכמטפל היה עלי להכיל את עוצמות הרגרסיה של דנה ולהניח לה ליפול בהדרגה אל תהומות הדיכאון שלה. כהורה הבנתי מאוד את מלחמת המאסף שניהלה רוזאנה, אמה של דנה כנגד שקיעתה. להפיל אדם ממיטתו אולי אינה הדרך הטובה ביותר להוכיח אכפתיות אבל אין לי ספק שזה היה צעד של הכלה מצידה והודאה בכך שהיא מכירה בחומרת האיום של דנה ועושה כל מה שביכולתה להציל אותה.
ביבליוגרפיה
(רקע כללי להרצאה)
Baker, S.H. & Baker., N.M. (1987). Heinz kohut’s Self Psychology: An Overview. American Journal of Psychiatry, 144:1.
Benjamin, J., (1998). Shadow of the Other – Intersubjectivity and gender in Psychoanalysis, Rutledge, N.Y. & London.
Bion, W.(1962). Learning from Experience, W. Heinemann, London.
Bion, W.(1970). Attention and Interpretation, Tavistock , London.
Blanck G, And Blanck R., (1974). Ego Psychology, N.Y: Columbia University Press.
Bollas, C., (1987). The Transformational Object, In: The Shadow of The Object, Chap. 1, pp. 13-29.
Bowlby, J., (1935). The Nature of The Child’s Tie to his Mother, Int. J. Psycho-Anal. 39:350.
Brenman Pick, I., (1985). “Working Through in The Counter- Transference” In: Melanie Klein Today,Vol. 2 pp. 34-47, E.B. Spillius (Ed) Tavistock Routledge. London 1988.
Etchegoyen, R. H., (1991). The Fundamentals of Psychoanalysis Technique, London: Karnac Books.
Freud, A., (1936). The Ego and the mechanisms of defense, N.Y: International university press, 1966.
Freud, S., The Standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, Vol 1-24. London: Hogarth Press, 1953 – 1974
Freud, S., (1895). Studies on Hysteria. S.E., 2: 1-323.
Freud, S., (1900). The Interpretation of Dreams. S.E., 4 and 5.
Freud, S., (1911). Formulations on the two principles of mental functioning. S.E., 12:218-226.
Freud, S., (1912d-1915). Papers on technique. S.E. 12: 83-173.
Freud, S., (1915b). Instincts and their vicissitudes. S.E., 14:117-140.
Freud, S., (1915d). The unconscious. S.E., 14: 159-215.
Freud, S., (1917). Mourning and melancholia. S.E., 14: 237-260.
Freud, S., (1920). Beyond the pleasure principle. S.E., 18: 1-64.
Freud, S., (1923a). The ego and the id. S.E., 19: 1-66.
Freud, S., (1933). New in1troductory lectures on psycho-analysis. S.E. vol 22 pp.1-182.
Greenberg, J. and Mitchell S., (1983). Object Relations in
Psychoanalytic Theory. London: Harvard University Press.
Hartmann, H ., (1964a). Essays on Ego Psychology. N.Y.: International University Press, 1964.
Hinshelwood, R. D., (1989). A Dictionary of Kleinian Thought.
London: Free Association Books.
Kernberg, O., (1993). Convergence and Divergence in Contemporary Psychoanalytic Technique. International Journal of Psycho-analysis, 74: 4: 659-673.
Klein, M., (1935). A Contribution to The Psychogenesis of
Manic-Depressive States. Int. J. Psycho-Anal., 16-145.
Klein, M., (1946). Notes on Some Schizoid Mechanisms, Int. J.
Psycho-Anal., 27:99. .6
Klein, M., (1950). On the Criteria for Termination of a Psycho-analysis. In: Envy and Gratitude. London. Virago Press.
Kohut, H., (1974). The Analysis of the Self. N.Y: International University Press.
Kohut, H., (1977). The Restoration of the Self. N.Y: International University Press.
Laplanche, J. And Pontalis, J., (1973). The Language of Psychoanalysis. London: Karnac Books.
Meissner, W.W. ,(1991). What is Effective in Psycho-analytic Therapy. London: Jasan – Arams Inc.
Ogden, H. T., (1986). The Matrix of the Mind. Karnac, London.
Pine, F., (1988). The Four Psychologies of Psychoanalysis and
Their Place in Clinical Work. J. Amer. Psychoanal. 36, 571.
Pine, F., (1989). Motivation personality organization and the four psychologies of psychoanalysis, Int. Journal of Psychoanalysis, 37: 1: 31-64.
Pine, F., (1990). Drive, ego, object, the self. N.Y: Basic Books.
Schafer, R., (1976). A New Language for Psychoanalysis. New Haven: Yale University Press.
Strachy, J., (1934). The nature of the therapeutic action of Psychoanalysis, International Journal of Psychoanalysis, 15: 126-159.
Winnicott, W.D., (1949). Birth Memories, Birth trauma, and anxiety. In Through Paediatrics to Psycho-analysis, London : Hogarth Press.
Winnicott, W.D., (1951). Transitional Objects and transitional phenomena. In Through Paediatrics to Psycho-analysis, London : Hogarth Press.
Winnicott, W.D., (1956). Primary maternal preoccupation. In Through Paediatrics to Psycho-analysis, London : Hogarth Press.
Winnicott, D.W., (1961). The Theory of the Parent-Infant Relationship. In: The Maturational Processes and the Facilitating environment, London: Karnac, pp. 37-55.
Winnicott, W.D., (1965). The Maturational Process and the Facilitating Environment. New York: International Universities Press.
Winnicott, D.W., (1969). The Use of An Object, Int. J. Psycho-Anal., 50:711.
Winnicott, D.W., (1971). Playing and reality, London: Tavistok, 1971.
ויניקוט, ד,ו., מיקומה של החוויה התרבותית, בתוך: משחק ומציאות, (1971 ) עם עובד, ת"א.