בספרו הקלאסי: The Psychoanalytic Theory of Neurosis כותב פניכל (Fenichel 1946) –
"The compulsion neurotic feels forced to do something that he does not like to do, that is, Compelled to use his volition against his own desires; the pervert – and I will add; the addict – feels forced to "like" something, even against his will" (P. 324)
(בתרגום חופשי: הנוירוטי הקומפולסיבי חש עצמו אנוס לעשות משהו שהוא לא אוהב לעשות, אנוס להפעיל את כוח הרצון שלו כנגד איוויו; הפרוורט – ואוסיף – המתמכר, חש עצמו אנוס לאהוב משהו כנגד רצונו).
מאמר זה יעסוק בתופעת ההתמכרות אצל מתבגרים מנקודת מבט פסיכואנליטית – כמאבק בין כוח הרצון למה שנחווה כצורך ("עז כמוות") של הגוף, כניסיון של הסובייקט למנוע את השתלטות היצר על יוצרו ולעיתים (ולרוב בו-זמנית) גם כביטוי לכניעה לו. ההתמכרות תידון כאן כמקרה פרטי של אחת מדרכי הדיאלוג הלא מודע שמנהל ה"עצמי" עם "הגוף" ועם "עולם האובייקטים" המופנמים וייצוגיהם במצב של דיס-אינטגרציה וחולשת ה"אני".
מושג "האני" מייצג במשפט זה את "מערכת האגו" כמשמעה בפסיכולוגיית האגו, קרי – כמערכת המאגדת בתוכה פונקציות מנטאליות כגון תפיסה, מוטוריקה, יכולת הסמלה, אינטגרציה ודיפרנציאציה, יכולת קבלת החלטות וכו' – אך אין בכל אלה כדי להגדיר את מהותו. ה"עצמי" בא לייצג כאן את חוויית האני כישות המבטאת את הסובייקט – אך גם בכך אין כדי להגדיר את מהותו של הסובייקט; הצגת הדברים ברוח רדוקציונית עלולה ליצור תמונה מוטעית של פשטנות. ה"אני" בסיפור הזה, אינו השריף הטוב והחלש הנכנע לחבורת בריוני העיירה – היצר המבקשים לתקוף את האזרחים התמימים – ייצוגי האובייקט – המתגוררים (בשלווה?) בתוככי העולם הפנימי. הדברים סבוכים יותר; האני נותן ידו להרסנות העצמית. אצטט את לאקאן בהקשר זה:
The ego isn't a superior power, nor a pure spirit, nor a conflict free area …- in which we would find some support"
האגו בתפיסתו של לאקאן גם אינו זהה לסובייקט. עבור לאקאן האגו הוא ישות שהסובייקט יכול להציג את עצמו באמצעותה "לאחרים". לכן, אם יש משהו שיכול להיחשב חולה ביחס לסובייקט הרי זה האגו עצמו בהיותו אוסף של "False Connections" עם עולם פנימי וחיצוני של סובייקטים. הוא מסתיר את האמת מעיניו של הסובייקט ובמובן זה הוא יכול להיחשב סימפטום בעצמו.
ומוסיף Rik Loose (בספרו: The Subject of Addiction, 2002):
"Not only is the ego not a conflict free zone, it is, in fact, in deep trouble, because it wants to return to original state of affairs which ultimately implies its own destruction (death instinct). (P. 109)
הוא שאמרנו – סיפור העלילה סבוך לאין שיעור. הסם, האלכוהול, מציע עצמו כאמצעי לחזור למצב העניינים האוריגינלי. המשאלה להחזיר דברים לקדמותם (למצב האנאורגאני) היא כידוע מטרתו של יצר המוות. סמים אכן יכולים גם להרוג ובכך משרת הסם היטב את יצר המוות; כמוהו כהתמכרויות אחרות. כמובן יכולות להיות לו פונקציות נוספות: חומרים ממכרים בהחלט עשויים לשמש מכשיר בידי האגו כדי להעניש או לרפא או להרדים אינטרוייקטים פנימיים הנחווים כמאיימים על שלמותו ועל שלוות העצמי. איך שלא נסתכל על זה – בהתמכרות מעורבת מידה לא מבוטלת של אגרסיה – אך לא ניתן למקם את האגרסיה שבמעשה כבאה מבחוץ ולהעניק בכך לאגו מעמד של "רשות למלחמה בסמים" הנאבקת בהרואיות בסכנת ההרס העצמי; שעל כן האני עצמו הוא המתמכר ועניינו, למען האמת, לא כל כך בהרואיות כי אם בהרואין.
עינת (שם בדוי), היא מתבגרת שההתמכרות שלה אינה לסמים או מין או הימורים – אף שמשהו מכל אלה מתקיים בה – התמכרותה היא לחיתוכים; חיתוכים עדינים במקומות שונים בגופה. סיפורה הובא לידיעתי באמצעות המטפלת שליוותה אותה משך שנים אחדות במסירות גדולה.
S היא מטופלת של בולאס וסיפורה מובא בספרו Being a character (1992). אנחנו נתוודע אל שתיהן בהדרגה והכרתנו עימן (ועם תופעת ההתמכרות בכלל אצל מתבגרים) תעמיק כמעט בעל כורחנו – עם כל חתך וחתך שהן חורצות בגופן כאשר אינן יכולות לשאת יותר את המתח הנפשי הבלתי נסבל שהן מצויות בו. חולף בי הרהור, שלו היו הן נוכחות כאן עכשיו, היו בוודאי נתקפות במעין התרגשות אקסהיביציוניסטית בנקודה זו – ואולי היו אומרות בלבן בהתרסה: האומנם? האומנם תעמיק היכרותכם עימנו עם כל חתך וחתך? או שמא אתם מבקשים שנחתוך בפעם הבאה עמוק יותר על מנת שהיכרותכם עמנו תוכל להעמיק יותר לשביעות רצונכם?
Cuts – חתכים דקים, הפוצעים את העור בצורה דיסקרטית, לעיתים מבלי שעין זר יכולה לגלות זאת ולעיתים עד זוב דם, היא תופעה השכיחה בצורתה זו בעיקר אצל נשים, צעירות לרוב, במקרה זה מתבגרות. בולס מכנה את עבודת החיתוך העדינה הזו (בספרו הנ"ל Being a character, 1992) "האומנות האסורה" ("The forbidden craft") ומשחק עם המילה ""Cut כסירוס של המילה "Cunt" (ביטוי סלנג לאיבר המין הנשי), שהאות n נחתכה ממנו במעין אקט סימבולי של "חיתוך החתך" שביצע הטבע בגופן של הנשים.
Cut בהשאלה נוספת – היא גם קריאתו של במאי הסרטים לצלם לחדול ולצלם ולהותיר מכאן ואילך את המשכה של הסצנה לדמיונו של הצופה. מאמר זה בנוי במתכונת של חיתוכים, פיסות פיסות, תמונות תמונות. התקווה היא שמתוך צירוף החיתוכים ייווצר רצף נושא משמעות חדשה .
החיתוך כהתמכרות: תאוות החיתוך, המתח הבלתי נסבל לפני, המאבק נגד, הכניעה ותחושת הפורקן שאחרי, ממקמים את תופעת החיתוך בין ההתמכרויות אף שהיא עשויה להופיע בספרות גם תחת כותרות אחרות; Self-Mutilation למשל. אין דומה תופעת ההתמכרות לחיתוכים לתופעות התמכרות אחרות כגון סמים, אלכוהול, מין או הימורים אך במובן אחד מרכזי אין היא נבדלת מכל אלה: ההתמכרות לעולם אינה לחומר או התנהגות כזו או אחרת. בבסיס כל תופעות ההתמכרות עומדת מוכנות של האני להתמסר לתביעותיו הגחמניות של האימפולס המורגש כלא-אני. ההיענות לאימפולס יוצרת באופן זמני תחושת אחדות מדומה של העצמי עם הגוף – אחדות הנקנית במחיר של כניעת העצמי לאימפולס. ברגע שיתנגד לו תפרם האחדות והאני יחווה חוויית התפרקות ודיס-אינטגרציה.
–
היכן ממוקמים החתכים הללו? לרוב בזרועות. מוסתרים על ידי השרוולים. לעיתים בצידם הפנימי של הירכיים. לעיתים על הבטן. לעיתים מתחת לבית השחי.
היכן ממוקמים החתכים האלה? במרחב קוו התפר שבין הגוף והנפש. בין הסובייקט והאובייקט, במרחב הפוטנציאלי (Potential Space) שבין העולם הפנימי והעולם החיצוני. במקום שבו נמתחים גבולות העצמי. מצידו האחד של הגבול כל מה שאני. מצידו האחר כל מה שהוא לא-אני. ביניהם – האני-עור ה- Skin-Ego –מעין התגלמות פיסיולוגית-פסיכולוגית של רעיון מרחב המעבר של וויניקוט.
התעניינותי בחוויית האדם את עצמו כסובייקט וכאובייקט בטיפול ומקורותיה ההתפתחותיים, היא שהולידה את התעסקותי בתופעת ההתמכרות בכלל והחיתוך בפרט. למעשה, אין שום דרך להבין תופעות אלה אלא אם כן הסובייקט ידבר. אני מצטט את ריק לוס (2002): הדיבור בורא את האובייקט של הפסיכואנליזה ואין זה משנה אם התשוקה (Desire) (המולידה את הדיבור) היא תולדה של כמיהת הסובייקט אל האובייקט האבוד או שמא היא תולדה של כמיהתו לעולם האובייקטים הממשיים שאליהם אנו מתייחסים באמצעות "יחסי האובייקט" שלנו ואשר משמשים בבחינת תחליף לאובייקט האבוד; אם ההתמכרות (לכל צורותיה) היא בבחינת איווי לאובייקט האבוד כי אז כל בני האדם הם מתמכרים במובן כזה או אחר. מכל מקום, האובייקט והדחף אינם ניתנים לחיבור באמצעות קישור ישיר. ביניהם קיימת תמיד "חוליה חסרה". החוליה החסרה מסמנת את מיקומו של הסובייקט. החוליה החסרה היא הסובייקט (ע' 122).
ועוד מוסיף לוס:
"The subject is the very split between the ego and the unconscious. It is therefore neither the false sense of self nor the language that marks the subject and directs his or her life without them knowing it. In other words, it is not the discourse of the Other in the subject. The subject is exactly what makes sure that a false self and the discourse of the Other do not meet (P.125).
בסיפור הזה יש שחקן נוסף. הגוף וייצוגיו. על מנת לדון בזיקה המתקיימת בין הגוף והאגו יקרא לכאן דידייה אנזייה.
אנזייה הוא פסיכואנליטיקאי ופילוסוף צרפתי. הוא נולד במלאן ב-8 ביולי 1923. הוא עוסק בחקר קבוצות כמו גם בפרקטיקה פסיכואנליטית. מתוך היכרותי הקרובה עם שני התחומים אני מבין את העניין המשותף בהם כניסיון לחבר את הפנימי עם החיצוני, את האינטרה-פסיכי עם האינטר-אקטיבי ואת ההשתקפות של שניהם בעולמו הפנימי של הסובייקט. אנזייה יחצה את העלילה הלוך ושוב, פעם כפסיכו-דרמטיסט של העולם הפנימי, פעם כיוצר שעניינו בתהליך היצירה – ופעם ובעיקר כתיאורטיקן המציע מטה-פסיכולוגיה מתאימה לענייננו בספרו: The Skin Ego (1989).
העור כממבראנה החוצצת בין הפנים והחוץ יעמוד במרכז דיוננו. כך גם הקונספטואליזציה של העור כשק – מיכל לייצוגים פנימיים של הנפש והעצמי.
לצורך הדיון התיאורטי, ישמש אותנו דימוי שק העור גם כמיכל למודלים תיאורטיים שונים; מודל דחף, מודל יחסי אובייקט קליינייני , וויניקוטיאני, מודל לקאניאני, פסיכולוגיית האגו ותורת העצמי. כרגע די אם נאמר: כל אחד מהמודלים הפסיכואנליטיים השונים מנסה לפענח את תעלומת מהות האדם מנקודת מבטו הייחודית. כל מודל פיתח לעצמו את "אזמל המנתחים" האופייני לו על מנת ל"נתח" (To Analyze) את אובייקט חקירתו. במובן זה עוסקת התיאוריה בשאלות דומות מאוד לאלה המעסיקות – כך אני מאמין – את S ואת עינת. ובמובן זה אולי קיים גם דמיון סמלי בין שיטת החקירה של התיאוריה לשיטת החקירה של הבנות: "לא תחתוך – לא תדע".
* * *
החתכים שלי הם סודיים. אני יוצרת אותם ברגעים גנובים. במקומות פרטיים. איש אינו נוכח כשאני עושה זאת. אני מפלחת את עורי בסכין גילוח חדה. אני חותכת בעדינות כך שאיש לא יוכל לראות את תוצריה של האומנות האסורה. אני ממקמת כל חתך סמוך לקודמו. בדייקנות , בעמק החתכים. אני אומרת לאחות "אני רוצה להראות לך משהו". היא מחבבת אותי. אני מדברת איתה על סודות. "חתכתי את עצמי" והיא לוקחת אותי לחדרה, היכן שהיא רוחצת את פנים ירכי עם פיסת גזה רכה. היא אינה יכולה למצוא את חתכי. היכן הם? "הנה!" ואני נוטלת את אצבעה ומניחה אותה על המקום שבו החתכים חיים. היא מסוגלת לחוש בהם ואני חשה הקלה על שהיא מאמינה לי. היא מטיפה לי בחומרה, שמה לי קרם מרגיע. האם תגלה את סודנו? אני מקווה שלא. (בולס, עמ' 138)
התופעה שאנו מתמקדים בה היא אם כן זו: חתכים דקים. בשונה מחיתוך וורידים לצורך התאבדות כאן מדובר במשחק כירורגי עדין. זוהי התקפה המכוונת בדייקנות על העור. כן, יש בכך יותר משמץ של התגרות במוות. אך אין מטרתו של המשחק לגרום למוות. מטרתו לחצות בזהירות, בעדינות, את שכבת העור מן החוץ פנימה. בזהירות, בעדינות, וביותר משמץ התגרות; אולי בכל זאת, ברגע הבא תחליק היד האוחזת בסכין? אולי לפתע תקבל עצמאות משלה? אולי תחדל לציית לבעלת היד ובהתקף אלימות פתאומי ובלתי נשלט תשבור את כללי המשחק ותחתוך הפעם לעומק?
כמובן שמורגשת כאן נוכחותו של יצר המוות. לאו דווקא כמשאלה קונקרטית למות אלא במובנו המהותי. אומר לאקאן: כאשר משמעות חודרת למרחב החיים – באופן סימולטאני – גם המוות מחלחל אל תוכם; זאת כיוון שהשפה המהווה את מקור המשמעות מציגה לסובייקט את ידיעת המוות. זו למעשה הדרך היחידה שבאמצעותה הסובייקט יכול להתוודע לעובדת מותו – באמצעות השפה. חיפוש המשמעות של הבנות הוא אפוא מפגש בלתי נמנע עם סופיותן – עם מותן. אם כבר במשמעות עסקינן – יש להוסיף הבהרה: החיתוך הזה איננו לשם סירוס. אך גם אמירה זו היא פרדוכסלית. אצל S זוהי קרוב לוודאי התרסה כנגד הסירוס שכבר חוותה מעצם היותה אישה. כמו כן זהו משחק בסוד. ברית סודית בין נשים המבקשות לחלוק ביניהן את אותה פנטזייה לא-מודעת, החושקות באותו הגבר – ברופא, באב. ועוד- זוהי כמיהה למגע מלטף ורך של אישה – האחות המטפלת, האם. וזוהי בדיקת גבולות, כמה רחוק ניתן ללכת, כמה עמוק ניתן לחתוך, מבלי שיבותק חבל הטבור באופן בלתי הפיך; או במילים אחרות- עד שתיתם יכולת ההכלה של המטפל/ת ועד שתחתוך בזעמה ובתסכולה: "עד כאן!! סיכמנו בינינו לא פעם שאם תמשיכי לחתוך לא אוכל להמשיך ולטפל בך. אין לי ברירה אלא להעביר אותך…"
* * *
"אני אוהבת לחתוך את עצמי. זוהי הסצנה הפרטית שלי. מיהו בעליו של התער שאני עושה בו שימוש? של מי הידיים שבאמצעותן אני עושה את החתכים? מיהו זה החותך אותי? אני חותכת עמוק עכשיו – להביא דם. הוא פורץ החוצה בקילוח דק.
מה אני חוגגת כשאני חותכת את עצמי? אני אוהבת את חלוף הזמן, את המרווח שבין החיתוך והגעת הדם. אני מחכה. האם אני חותכת עמוק מספיק בשביל להביא את הדם? או שמא זהו חתך בתולי. אני מוכרחה לחכות. אני רגילה להמתנה שכזו. לאחר ככלות הכול, החתך שבגופי לא דימם עד שהגעתי לגיל 12 . כך שאני יודעת כל שנחוץ לדעת על המתנה לדימום מחתכים. כך זורם לו הדם, עולה וזורם, החוצה, נוזל על עורי. טהור. שום ביציות אין כאן. שום תינוקות מתים. שום ריחות דוחים. הדם הזה הוא טהור". (בולס, עמ' 139).
הדם הוא גורם חדש בסיפור. הדם הוא הנפש.
* * *
המודלים השונים של הפסיכואנליזה (כמו חמש מצלמות הממוקמות בנקודות שונות על הסט) – מצלמות את האדם מכמה עברים-ממדים.
מודל הדחף הוא מודל של One-person Psychology . עקרו – האדם הוא ייצור שואף פורקן.
מנקודת מבט זו החיתוך הוא הפורקן. פורקן המונע קטסטרופה. כאשר המתח היצרי עולה עד שהוא נחווה כמאיים לפוצץ את העולם הפנימי לרסיסים – בא החתך ומשחרר את הלחץ העצום הנצבר בפנים והמשתחרר באחת. במין תחושה אורגזמתית. זהו כמובן תחליף לדיבור. דיבור מיני על מיניות. דיבור יצרי על יצריות. בחתך נדחסים יחד העונג והכאב, הסדיזם והמזוכיזם, יצר החיים ויצר המוות, מין ותוקפנות.
מודל פסיכולוגיית האגו מעביר את תשומת הלב התיאורטית אל האגו ההולך ומתחזק בתיאוריה, משתחרר באופן חלקי מתלותו באיד ומאימת הסופר-אגו שאפיינה אותו במודל הסטרוקטוראלי. האדם של פסיכולוגיית האגו אינו ייצור שואף פורקן בעקרו כי אם ייצור שואף אוטונומיה, שליטה ואינדיבידואציה.
החיתוך מעיד על תקלה עמוקה בהתהוות האגו, תקלה התפתחותית בנקודת הפצעת האגו מתוך הגוף כ- Body-Ego. החיתוך הוא מה שעושה האגו המתגלם ביד האוחזת בסכין הגילוח – לגוף . האגו הזה אינו יודע את הגוף. הוא גם אינו שוכן בתוכו כדבר מובן מאליו. הגוף אינו מיוצג בו ואינו מזוהה עימו. אלו שתי ישויות מפוצלות המנסות לפענח זו את זו, בחרדה, בתשוקה, באלימות. בחקרנות סאדו-מזוכיסטית. האגו נאבק להשיג שליטה בגוף, והגוף מתאווה להיכבש על ידו, אך בהיותם זרים זה לזה הם הופכים עוינים זה לזה. לכן מתנהל האגו כחוקר מפוחד התר בארץ לא מוכרת ומאיימת. לכן הוא תר אותה באימה כשהוא חמוש בסכין.
מוזרה ככל שתהא התנהגותו של האני, יש לזכור כי (מבחינה אקונומית ודינאמית) יש בה הגיון אדפטיבי. היא נועדה למנוע אסון גדול עוד יותר. החתך העדין נועד למנוע חתך עמוק. סימון הסירוס נועד להציל מסירוס ממש. המשחק המרומז במוות נועד למנוע את הצורך להתאבד.
מודל יחסי האובייקט הוא מודל של יחסי אני-זולת מופנמים. האדם אינו ייצור שואף פורקן, האדם הוא ייצור שואף אדם. החיתוך הוא אפוא דיבור של האני עם הדמויות המופנמות המאכלסות את העולם הפנימי. זהו דיבור עם האב והאם המופנמים, המתנהל בנוכחות זולת חיצוני, עד חיוני; לרוב זוהי חגיגה סאדו-מזוכיסטית של האינטרוייקטים, הנכפית על האובייקט החיצוני – המטפל, הר כגיגית כדי לזעזע אותו, כדי להוציא אותו מגדרו. בד בבד זוהי קריאה בהולה לאב שבחוץ להתערב בדראמה הפנימית בה משתתף האב שבפנים, בטרם יהיה מאוחר מדי; לבוא לעזרת האני בטרם יצאו הדברים משליטה וירחיקו לכת כמו חתך שהעמיק מדי. יחצו את נקודת האל-חזור. בטרם תשכב הבת עם אביה. אך משאלות אינססטואליות אינן כל הסיפור במודל הזה. על שרטוני המפרץ האדיפאלי, כפי שאומר גנטריפ, מתרסקות הספינות שמנגנון ההיגוי שלהן התקלקל עוד קודם. החיתוך מפרספקטיבה זו הוא רישום בדם של זיכרון טראומה קדומה. סיפור נטישת האם ביחסים הפרה-אדיפאליים שבעטיה לא נתאפשרה התפתחות תפיסת עצמי שלם ואינטגרטיבי שלא לדבר על תפיסת אובייקט, מובחן ומופרד- טוב-ורע גם יחד. בסיפור הזה היד החותכת מייצגת את העצמי-הילד, התוקף את הגוף-אימא המזוהה כאובייקט רע או להיפך. זהו משחק מתגרה בחיתוך חבל הטבור הקושר את הסובייקט אל עולם האובייקטים.
נקודת המבט הרביעית היא נקודת המבט של פסיכולוגיית העצמי. האדם זקוק לזולת וזקוק לאגו שיסדיר את יחסיו עם עולם האובייקטים האנושיים והלא- אנושיים גם יחד, אך לשם מה? לשם בריאת העצמי שלו – קוהרנטי, קוהסיבי ואינטגרטיבי מתוך מטריצת יחסי אובייקט.
בהשתקפות הזו החתך הוא ניסיון להציץ פנימה, אל מה שבתוך, מה שבפנים. לפענח את חידת העצמי; מי היא האישה הזו שאני ובאיזו דרך היא (אני) יכולה להביא לידי ביטוי את נשיותה. לפענח את החתך המסתורי בגופה (אני?) שאיתו נולדה ושאת תעלומת פנימיותו היא מנסה לחקור במקום נראה לעיניה (ומוסתר חלקית מעין הזולת). בשפתו של בולס: היא מראה למטפל גרסה כירורגית נקייה של אבר המין הנשי. כמו הדיבור האנליטי שלו. "קוס" [cu(n)t] חסום וסתום, שאינו מוביל לשום מקום כמו סמטא ללא מוצא. בלי עומק ובלי פנים. כמו שהיא לעצמה. אולי בהשתקפותה בפניו כראי תמצא את העצמי המיני שלה כאישה (ובאופן לא-מודע תמצא בבהלה ובגועל שבפניו אישור לאשר יגורה – להיותה מפלצת).
נקודת המבט החמישית היא נקודת המבט האינטר-סובייקטיבית. האדם הוא ישות רלטיבית. הוא אינו קיים שם בחוץ כאובייקט אפריורי שניתן לגלותו. הוא נברא כל פעם מחדש בתוך המרחב האינטר-סובייקטיבי החד פעמי שנוצר בין הסובייקטים המרכיבים את השדה. תוך כדי גילויו את הזולת הוא בורא אותו ונברא על ידו ובאמצעותו.
במובן זה החיתוך אינו מספר את זיכרון העבר בלבד אלא את סיפור התשוקה המתוסכלת לגילוף עצמי חדש מתוך חומרי הגלם של המרחב ההתייחסותי הנוכחי. הסכין כמוה כמפסלת בידי הפסל. אלא שסכין הגילוף הזו נתונה בינתיים ביד סדיסטית שכמו שבתה את הגוף כבן ערובה – והמטפל נתבע לפרוק אותה מנשקה, ליטול בעדינות את הסכין מבלי שיחתוך בבשר החי. כך שאכן יהפוך לכלי עיצוב עצמי.
* * *
ל. (מאושפזת אחרת במחלקה של S ) חותכת את עצמה במעלה זרועה השמאלית , מתחת לבית השחי, במקום מאוד מאוד מיוחד וסודי, והדם פשוט זרם במורד זרועה, לאורך אצבעותיה היישר אל תוך קערת החלב והקורנפלקס שלה. היא בחשה ובחשה. איזה הלם. מי היה מעז להסתכל בזה? די היה בכך כדי להשליט דממה מוחלטת בחדר האוכל. אחות אימהית הובילה אותה בזרועה מן השולחן. אבל הגברים? הם אינם יכולים להתמודד עם זה, עם הקוס שלנו הנודד על פני כל הגוף למקומות סודיים חדשים. (בולס, עמ' 140 ).
אל תוך המרחב התוך אישי נמסכת עתה נימה חדשה, מתגרה, מתריסה, מלעיגה כלפי הגברים. נראה אתכם מתמודדים עם החתך! הדם! ה"קוס" הנודד על פני הגוף. אין זו אמנם "רחם נודדת" (היסטריה) בתוך הגוף אך זהו ללא ספק האספקט ההיסטרי של תופעת החיתוך. נדמה לכם שנולדתם מצוידים לחיים טוב מאיתנו הבנות. נראה אתכם עכשיו גיבורים גדולים. נראה אתכם פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים, מטפלים דגולים. אתה הרופא שיש לו פציינטית "חותכת", למסכן. מטפל – גבר המוגדר באמצעות "קוס" של הפציינטית שלו. אני רואה את מבטו הנבוך. את אובדן העשתונות שלו. הוא אינו יודע מתי מגיע הדם. הוא אינו יודע מתי אחליט לחתוך אותו. לחתוך לו.
* * *
לאקאן: (מצוטט בספרו של (Rik Loose: "The Subject of Addiction" , 2002
המתמכר (במיוחד המתבגר המתמכר) ממקם עצמו מחוץ לקונבנציה של הקבוצה בכל הנוגע לדרך המותרת והמקובלת להשגת הנאה. באופן הזה מאיימים המתמכרים על הקונבנציה.
The addict acts alone. The other is excluded .The reaction of the other is (therefore) always of a Master-discourse type. You will enjoy according to the rules! The idea is commanded, and its failure predictable and well known (P.xii, Foreword by Paul Verhaeghe).
הפרדוכס הגדול הוא כמובן בכך שהמתבגר המתמכר במאמציו להוציא עצמו מן הקונבנציה יוצר בו זמנית קבוצת קונבנציה חדשה. קבוצת השוללים את הזולת. קבוצת המתמכרים.
מיותר לציין כי המתבגר והמתמכר זקוקים לזולת באופו נואש. הם רק מתייחסים אליו בדרך אחרת משאר הסובייקטים. אנו חוזרים לאבחנה מוקדמת של פרויד בין ה- Actual-Neurosis לבין ה- Psychoneurosis כפי שלאקאן קורא אותה; הראשונים נתקעים בתהליך התהוותם כסובייקט כיוון שהאחר אינו מגיב לפניה (Appeal) הנובעת מן הגוף ועל כן הם נשארים מקובעים ברמת הגוף. הקבוצה השניה זוכה להתייחסותו של האחר אל פניית הגוף ולכן הם מסוגלים, בתווך המבנים האדיפאליים, להפוך את הסימפטומים שלהם לברי משמעות. בניסוחו של לאקאן:
"The first group remains stuck on the threshold of the other, whilst the second group live inside the house of language"
* * *
עינת בת 17 ביום הגיעה לטיפול, תלמידה מצטיינת ומבריקה המזכירה בהופעתה בובת ברבי. מטופחת, דקת גזרה, מינית מבלי להיות חושנית ובעלת מבע חלול.
עם לידתה עזב אביה את הבית ונעלם. אימה נכנסה לדיכאון פוסט- פרטום שבעטיו לא הייתה מסוגלת לטפל בתינוקת שנולדה. היא נמסרה למשפחה אומנת וגודלה שם למשך שנתיים. בתום שנתיים הוחזרה לאימה שנישאה בינתיים מחדש לתעשיין אמיד. השנים הראשונות של חייה שרויים מבחינתה בעלטה. היא אינה זוכרת את המשפחה האומנת ואינה יודעת דבר על אביה הביולוגי שהיעלמותו היה בחזקת תעלומה גמורה עבורה. כשנה לפני פנייתה לטיפול נעור בה רצון עז לפגוש אותו. מבלי שאימה תדע על כך היא הצליחה להתחקות על עקבותיו בתושייה רבה וליצור עמו קשר מחודש. האיש הספיק בינתיים להינשא מחדש, להקים משפחה חדשה, להוליד שישה ילדים ולהתאלמן. עינת מגלה כי שניים מילדיו סובלים ממחלת נפש. היא אינה יודעת אם התורשה המקוללת מגיעה ממנו או מאשתו השניה. היא עסוקה בו באופן אובססיבי, מרבה לבקר אותו ויוצרת קשר הדוק עם אחד מאחיה-למחצה המבוגר ממנה בשלוש שנים.
בנקודת הזמן המתוארת היא נמצאת מזה כשנה בטיפולה של עמיתה המגלה מהר מאוד כי מתחת לדיבור המתחנחן והילדותי מסתתרת נערה עם הפרעת אישיות קשה ועצמי כוזב. בעוד שמשך זמן ניכר מתקיימות בחדר הטיפול שיחות סטריליות למדי שזוכות בין השתיים לכינוי "ני ני ני ונה נה נה" – מתחילה עינת לשלוח לא. המטפלת סידרה של מכתבים כתובים בכתב מסודר וצפוף המשוגרים למכשיר הפקס שלה, פולשים אל פרטיותה ותובעים את התייחסותה. בפקסים האלה מגלה עינת את מה שאינה מדברת עליו בטיפול. את עובדת היותה מכורה לכדורי הרגעה – ובהדרגה היא חושפת גם את הסוד שבעטיו היא חוששת לאבד את המטפלת – את היותה מכורה "לחיתוכים". כל מה שהיא כותבת כמעט אינו נגיש לשיחה אף שהמטפלת מניחה בעקביות את הפקס על שולחן הטיפול בזמן השעה ומעודדת את המטופלת להתייחס לערוץ-עוקף-הטיפול שיצרה לעצמה. אני מביא פה כמה קטעים אחדים מן הפקסים שנשלחו. הטיפול המתואר התקיים לפני שנים אחדות והמטופלת אינה נמצאת בארץ מאז שהסתיים. כל הפרטים והנסיבות שונו למניעת זיהוי. עם זאת נעשה מאמץ רב לשמור על רוח האמת הפסיכולוגית של הכותבת.
* * *
מכתב ראשון לא.:
אני כותבת לך כי אני מאוד מפחדת. אני מפחדת מעצמי. מפחדת לאבד אותך. אני עלולה לחצות את הגבול אבל אני כל כך נמשכת לכך. הלילה כשדיברתי עם רענן (האח למחצה) הרגשתי פעם ראשונה בחיי מן התרגשות כזו. לרגע הרגשתי שאני עולה על גדותיי. מלאה. האם זו התאהבות? הייתי סמוקה ונרגשת כל הפגישה. לפני שנפרדנו הוא נישק אותי. אבל זו לא הייתה נשיקה של אח אלא של חבר. על הפה והכול. אני יודעת שאסור לחצות את הקו האדום . שאסור לי לשכב עם אח שלי אפילו שהוא רק חצי אח, אבל אני נורא נמשכת לכך. מרוב בהלה רצתי באותו יום ושכבתי עם החבר שלי. הערתי אותו, מסכן, כל הלילה – שוב ושוב ושוב אבל לא הרגשתי דבר. פשוט כלום. אני יודעת שהוא אוהב אותי ושהוא האיש בשבילי אבל אני לא מרגישה איתו כלום. מרגישה ריקה מבפנים ולא מתמלאת ממנו. בערב נפגשתי עם רינת, המורה שלי לנגינה ודי מהר נכנסתי גם איתה למיטה. ספרתי לך כבר מזמן שאני מרגישה שיש קטע בינינו. אבל אני יודעת את האמת – זה הכול כדי שלא אתפתה לשכב עם רענן. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הוא נורא מזכיר את אבא. אדיפוס מה? אני לא מבינה למה אבא נטש אותנו. למה לא רצה בי? כבר אז הייתי נגועה. חשוכת מרפא. כל כך לא רצויה. אני לא מצליחה להירגע. אני חושבת על זה וחושבת על זה. אני כל כך חסרת מנוחה. רציתי לקחת כדורים אבל אמרתי לעצמי הבטחתי לא. שלא אקח. אבל מה זה חשוב בכלל? הרי א. לא אוהבת אותי בכלל והייתה שמחה להיפטר ממני. ניסיתי לשכב. לישון. לאונן. לא מצאתי מנוחה לנפשי. הלכתי לכיור לשתות ונשברה לי כוס. רציתי לזרוק את השברים לפח ופתאום נכנס בי הדיבוק הזה. לחתוך? את השתגעת? זה יכאב נורא. לחתוך? אני עומדת עם השברים הנוטפים מים ולא מצליחה לזרוק אותם. רציתי לפצוע את עצמי מתוך מחשבה שחיתוך בבשר החי יכאב פחות מן הכאב הנפשי שאני מרגישה. רציתי לנקום בכולם. באבא. באימא. בך. ברענן. בחבר שלי. חתכתי. חתך כמה שהוא עמוק אני יכולה לראות את הדם ולדעת שעכשיו לפחות יש צידוק לכאב שלי. פתאום הוא גם היה ממוקד במקום מאוד מדויק. כמו צמיד. כמו במקום שעליו שמים לתינוקות שזה עתה נולדו את סרט הפלסטיק עם שם אימם ומשפחתם. עוד בטרם היות להם שם משל עצמם.
את רואה? עכשיו ספרתי לך הכול. אני יודעת שבזה נסתיים הטיפול אבל הייתי מוכרחה שתדעי.
* * *
הטיפול, למותר לציין, לא הסתיים כאן. למעשה כאן החל מה שהמטופלת תארה תחילה כחיתוכים כואבים שה"ניתוח האנאליטי" שמבצעת בה המטפלת חורץ בנפשה; בנקודת זמן זו עדיין רחוק היום שבו תחווה המטופלת, עינת, את הטיפול כ"מקום בלב" של המטפלת ואת האינטרפרטציות שלה לא כתער כי אם כחיבוק: בינתיים נחתכת שכבה אחר שכבה של עור/משמעות: ברובד הראשון הלחץ הפנימי, היצרי, המשאלה הנואשת הפורצת את מחסום ההדחקה, לשכב עם האח. משאלה אינססטואלית המהווה מן הסתם התקה מן האובייקט המקורי, האב, שהאח דומה לו כל כך – ואשר נחווית כמין מתח בלתי נסבל, כאשר כל הגוף כמו הופך לאיבר מין מגורה. החתך כמו שסתום לחץ, משחרר, מפחית את הסכנה. את המתח היצרי הנחווה כסבל.
ברובד השני מגייסת המטופלת את כל מערך יחסיה עם האובייקטים הממשיים שלה כדי להתגונן מפני הסכנה החמורה שהיא חשה – לחצות את הגבול האחרון. היא שוכבת עם החבר שלה. היא שוכבת עם המורה שלה לנגינה. עם החבר ניחא, למה עם המורה? ייתכן שההתקה לא הייתה יעילה מספיק ועל כן צריך היה להסיג את היצר לקו הגנה אחורי יותר באמצעות המרת האובייקט מאובייקט הטרוסקסואלי להומוסקסואלי. ועוד היפוך יצר אחד: לשכב עם האישה נועד אולי להפוך על פיה, to undo , את ההתקפה עליה שמכוחה פחדה לאבד את המטפלת, גרוע מזה, לאבד את אימה. והחתך? צורב בכאב חד את קו הגבול האדום מדם שאותו מתאווה עינת לחצות. העונש והאזהרה גם יחד – זהירות גבול לפניך.
ברובד השלישי יש לשאול מה מקור התשוקה המתלקחת אל האב, אל האח? המטה פסיכולוגיה של מודל הדחף אולי אינה זקוקה לשאלה זו שהתשובה עליה נגזרת באופן אינהרנטי מהנחות היסוד של המודל; האדם – כל אדם מונע על ידי יצריותו. אך האדם, כבר אמרנו, אינו רק ייצור שואף פורקן אלא ייצור שואף משמעות. הכמיהה הגדולה לגלות את האב החלה עוד בטרם נתגלגלה לכדי תשוקה מינית. הכמיהה הזו היא גלגולה של הכמיהה לזהות. מי אני? מי היא העינת השוכנת בגוף של עינת שהתורשה שלה אינה ברורה. מי הוא האב שנתן לי את שמי. אם אשכב איתו (או עם בנו) אולי אפענח מי הוא בתוכי – כשיהיה בתוכי. ואז אדע מי אני ומי הייתי יכולה להיות לו הייתי דומה לו – לו הייתי בנו, לו הייתי גבר ואז לא-ננטשת.
וברובד הרביעי- ניכרים עקבות ההחייאה הלא מודעת של טראומת הניתוק מאימא. חתך, המסמל את הטראומה כמשמעה – ניתוק רצף רקמות העור, ניתוק רצף הזמן. חיתוך שלאחריו שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה קודם לכן; כמו חיתוך חבל הטבור. חתך שמיקומו כמו סרט הפלסטיק של התינוקות שזה עתה נולדו. בטרם הוענק להם שמם. לחרוץ על זרוע "סרט פלסטיק" בלתי מחיק ובלתי ניתן להסרה נועד אולי להבטיח "תינוקות נצחית" שתמנע את הנטישה המאיימת ברקע. בנקודה זו בשיא הכמיהה לקשר מתגלה שוב נוכחותו הפרדוכסאלית של יצר המוות. השאיפה לחזור אחורה ככל שניתן, השיבה אל הרחם היא התשוקה למות. בנתחו את המיתוס של ליר מתייחס פרויד לתהליך הבחירה, בין שלוש הבנות, כאילוזיה המספקת לאדם ניצחון על המוות. אך מדוע מקושר המוות לאישה דווקא. עבור האיש הזקן – מפרש לאקאן את פרויד – הכמיהה לאישה שתקבל אותו ללא תנאי אינה אלא הכמיהה הלא מודעת לאימא אדמה, אימא טבע שהיא היחידה המקבלת את כל בניה ללא יוצא מן הכלל, ללא כל תנאי – עם מותם.
אך מדוע זקוקה עינת לסוג הדיבור הזה עם עצמה ועם המטפלת? עם עצמה ועם העולם?
* * *
האני-עור של דידייה אנזייה. הנחת היסוד האפיסטמולוגית של אנזייה היא שהנפש נשענת על הגוף הביולוגי והחברתי גם יחד וזקוקה לתמיכתם המתמשכת בה במידה ששני פרמטרים אלה זקוקים לתמיכתה המתמשכת של הנפש. הפנטזייה היא הגורם המקשר בין הנפש והגוף, העולם והנפשות האחרות (עמ' 4, האני-עור, 1985). האני-עור הוא מבנה ביניים של המנגנון הנפשי, ביניים מבחינה כרונולוגית בין האם והתינוק, ביניים מבחינה מבנית בין הארגון המתמזג הראשוני ובין יכולת ההבדלה המאפיינת את המנגנון הנפשי. מנין בא רעיון האני עור? הצורך במעטפת נרקיסיסטית הוא המכונן את האני-עור. האני-עור מסתמך על הפונקציות השונות של העור: הפונקציה של הכלת דבר בתוכו; גבול עם החוץ, הנשאר מחוץ לאדם; תקשורת עם הזולת; רישום עקבות. ממקור זה של האפידרמיס ותפיסת הגוף את עצמו מפיק האני-עור את היכולת לייסד גבולות ולסנן את קשרי הגומלין עם הסביבה. הפרדוכס הטמון במגע המרגש של האם הוא בכך שכאשר היא ממלאה כדברי וויניקוט, פונקציה של הגנה מפני עוינותה ותוקפנותה של הסביבה החיצונית, היא מעוררת בה בעת גם ריגוש –יתר פנימי כפועל יוצא של הפעילות היצרית, והעוצמה הליבידינאלית של קשרי הגומלין שלה עם הפעוט. היא מספקת מעבר לצרכים גופניים גם צרכים נפשיים – ובכך היא מסייעת, בהתפתחות התקינה, לבניית מעטפת של תחושת רווחה, התומכת באשליה המרגיעה של כפיל נרקיסיסטי החש כמוני ודומה לי בכל, שהוא כול יכול וכול יודע.
האני-עור כשטח מגע מאפשר לתינוק לברוא ולחוש את האינדיבידואליות שלו. להיות "אני" פירושו להרגיש יחיד ומיוחד. ההיבדלות ההדרגתית בין הרובד החיצוני לפנימי מאפשר לאני להיות בלתי מובן לסביבה, אטום לגביה. להיות בעל אני פירושו להיות מסוגל להתכנס אל תוך עצמך. במערכת המשותפת לאם ולילד נוצר שטח מגע משותף שהופך אז בפנטזייה של הילד לעור משותף. תהליכי הספרציה והאינדיבידואציה מחייבים בשלב התפתחותי הבא וויתור על פנטזיית העור המשותף. כאשר מתבצעת היציאה מן השלב הסימביוטי מופיעות פנטזיות של עור תלוש, נגזל או נחבל. לאחר שהילד מתגבר עליהן הוא יכול לרכוש אני-עור השייך לו עצמו – בתהליך של הפנמה כפולה: הפנמת שטח המגע, שהפך למעטפת נפשית הכוללת תכנים נפשיים; והפנמת הסביבה האימהית, ההופכת לעולם הפנימי של מחשבות תמונות ורגשות. רעיון זה מהווה פיתוח של מחשבתו הבסיסית של פרויד ב"אני והסתם" (1923) לפיה ה"מודעות" המהווה את הגרעין של האגו המתפתח, מתוארת כשטח מגע עם המציאות החיצונית וכן כמגן מפני גרייה – והאני, המכונה "מעטפת נפשית" – הופך להיות מיכל לעולם הפנימי ובה בעת גם סוכנות הבאה במגע עם המציאות החיצונית. המעטפת הנפשית סבר פרויד נסמכת קודם כול על המעטפת הגופנית. האני הוא קודם כל אני גופני. אנזייה מדגיש את הרעיון הפרוידיאני של מבנה דו-שכבתי לאני: ברובד אחד – איבר תפיסה שאינו בעל יכולת רישום זיכרונות וברובד שני מערכת זיכרון (הפרה-מודע) המאחסנת ומשמרת את רישומי התפיסה. בסוקרו את הפונקציות של האני-עור מציין פרויד שלא זו בלבד שמנגנוני ההגנה ותכונות האופי נגזרות מפעילויות גופניות אלא שהדבר אמור גם במרכיבי הנפש האחרים: היצרים הנפשיים נובעים מאינסטינקטים ביולוגיים, לאני העליון יש שורשים אקוסטיים, והאני מתהווה על בסיס חוויות מגע עם עולם האובייקטים. על בסיס זה מפתח אנזייה הקבלה שיטתית ונרחבת של העור עם פונקציות האני.
1. העור ממלא פונקציה של משענת לשלד ולשרירים. האני-עור ממלא פונקציה של אחזקת הנפש (בדומה ל- Holding של וויניקוט). לא מדובר כאן בהפנמה שבפנטזיה של שד מניק כי אם בהזדהות ראשונית עם אובייקט תומך, שאליו הילד נצמד ואשר מחזיק אותו.
2. העור מכסה את שטח הפנים של הגוף. במובן זה האני-עור ממלא פונקציה של הכלה. בדומה לעור העוטף את הגוף נוטה האני-עור לעטוף את המנגנון הנפשי ואז הוא מדומה לקליפה בעוד הסתם מדומה לגרעין. כל אחד זקוק לשני. במצב של "גרעין ללא קליפה" נוצרת חרדה מציפה כפועל יוצא של ריגוש יצרי מפוזר ולא מרוכז . במצב השני של "קליפה ללא גרעין" כאשר ה"עור מנוקב ככברה" יש אטרופיה, בריחת אנרגיה מן המיכל המנוקב והתרוקנות הנפש.
3. ברמת פני השטח מגן האפידרמיס על שכבותיו היותר רגישות של האורגניזם מפני תקיפות וחדירות פיסיות פוגעניות של הסביבה. האני עור ממלא תפקיד של Protective Shield מגן מפני גרייה. חדירות יתר או אטימות יתר של המגן גורמת לסוגים שונים של חרדה: חרדה פרנואידית, רודפנית, מכונת השפעה, או חרדה מפני אובדן אובייקט כאשר האדם מושקע יתר על המידה באובייקט ואינו מסוגל להישען על עצמו.
4. העור מגן על האינדיבידואליות בכך שהוא מבחין בין גופים זרים ומונע את כניסתם. בה בעת הוא מאתר חומרים הדומים לגוף עצמו שאת כניסתם הוא מאשר. האני-עור ממלא פונקציה אנלוגית של אקסטרנליזציה ואינטרנליזציה בשירות האינדיבידואליזציה של העצמי.
5. העור הוא שטח פנים הנושא עליו שקיקים וחללים שבהם שוכנים אברי החישה. האני-עור הוא שטח הפנים הנפשי המקשר בין תחושות מסוגים שונים. קריסת הפונקציה המקשרת בין החושים גורמת לחרדת התפוררות ואניהילציה.
6. עור התינוק הוא אובייקט להשקעה ליבידינלית של האם. האני-עור ממלא פונקציה של תמיכה בריגוש המיני. בהיעדר פורקן מספק עלולה מעטפת הריגוש המיני להפוך למעטפת של חרדה.
7. העור הוא שטח הפנים של עירור מתמיד של הטונוס החושי-מוטורי. האני-עור מספק טעינה מחדש ליבידינלית של התפקוד הנפשי. שיבושים בפונקציה הזו עלולים לגרום לחרדת פיצוץ המנגנון הנפשי או לחרדת נירוואנה- כלומר הכחדות טוטאלית של היצריות.
8. העור מספק מידע ישיר על העולם. האני-עור ממלא פונקציה של רישום עקבות החושים. הפחדים הנלווים לכשל פונקציונאלי בתחום זה הם הפחד להיות מזוהה עם רישומים ממיטי-קלון (אות קין?) ובלתי מחיקים או לחילופין פחד ממחיקת הרישומים בשל עומס-יתר או אובדן היכולת לקבע סימנים.
9. כל הפונקציות המצוינות משרתות את יצר ההתקשרות המהווה חלק אינטגראלי של היצר הליבידינאלי. ייתכן שברוח הדואליות הפרוידיאנית מצוי גם אני עור שלילי המכוון להמיט הרס על העור ועל האני-עור עצמו. התגובה הנפשית של הרס עצמי מקבילה לתסמונות האוטו-אמוניות של הגוף- שבן המערכת החיסונית תוקפת את הגוף שעל הגנתו היא מופקדת.
האני-עור הוא אפוא מושג מגשר בין הגוף והנפש בין חוויית האדם את עצמו כסובייקט לבין חווייתו את עצמו כאובייקט. חבלה ראשונית במגע , העדר אם-טובה דיה, תיצור חוויית חסך עורי שתהפוך לפגיעה מהותית ועמוקה בסטרוקטורות המרכיבות את הנפש. תופעות חיתוך הן התקפה על כל המרקם הזה. הן תוקפות את הממשק, את קו התפר בין העולם הפנימי והחיצוני ומכאן חשיבותן הקלינית והתיאורטית כאחד. חתך הוא מגע בגוף שנועד לחדד את תחושת הגבול. החתך מורגש בה בעת בגוף ובנשמה. תנועת הסכין בעור חוצה את הרקמות כמו את הזמן שחלף. הוא מהווה תמיד חתך לזיכרונות פרה-וורבליים הקשורים לטראומה מוקדמת ביחסי אם-תינוק. היא התקפה על השלמות והרציפות , ההכלה וההחזקה, הקשר הטבורי וההזדקקות אל הזולת באשר הוא. היא הטראומה בהתגלמותה.
* * *
א.
אני כותבת לך בניסיון לתרגם מחשבות למילים. אני יושבת כבר שעה באפלולית חדר המדרגות. לא נכנסת הביתה. אין איש בבית ולא בא לי להיכנס. חושבת מה יש לי? מה אני רוצה? אומרים שאני יפה. אני בוודאי תלמידה מצטיינת. בחורים רוצים אותי. יש לי חבר. אז למה אני מרגישה ריקה כל כך? עוד מעט אגמור את הבגרויות ואלך לצבא ואולי לאוניברסיטה ואתחתן ואז מה? אני לא מוצאת טעם לכל זה. אני מרגישה כל כך סתמית. כל כך ריקה. שאקח כדורים? הכדורים מרדימים את הנשמה. מרדימים את כאב הריק. אני מפשפשת בילקוט. אני מוציאה סכין גילוח מן הקלמר. אני חוששת שהוא לא סטרילי. אני מכניסה אותו חזרה. אני מכניסה את הקלמר לילקוט. אני סוגרת את הילקוט. אני קמה. אני מתיישבת. אני פותחת את התיק. אני מוציאה את הקלמר. אני פותחת את הקלמר. אני מוציאה את הסכין. אני אחתוך. רק קצת. רק את העור העליון. אני חורצת חריץ עדין עדין. כמעט בלתי נראה. אני חורצת עוד אחד ועוד אחד. אני חוצה אותם לאורך. אני חורצת רשת. הכאב הזה שאני חשה הוא בלתי נראה. כאב הריקנות. אי אפשר לגעת בו. אבל הוא מכרסם. החתכים ממירים אותו לכאב פיזי. אז לכמה דקות אני לא מרגישה את המחשבות שלי כואבות. אלא את העור. את לא מאמינה שזה כואב? אני הרי לא מאמינה שזה כואב באמת. החתכים יוכיחו שיש סיבה לכאב. יוכיחו שהכאב שלי אמיתי. את מבינה. אני לא יכולה להוכיח לך שכואב. אני לא יכולה לכאוב. החתכים הם הבכי שלי. אני חותכת חתך אחד עמוק יותר. עכשיו יבוא הדם. הדם הוא הדמעות שלי. והדמעות שלי האלה מצילות אותי מהתאבדות.
* * *
ואני מוסיף: כאשר התנועה הזו מן הרוחני אל הגופני ומן החומרי אל הנפשי משתבשת אין כלים לבניית העצמי ואין עצמי שימצא ויבנה את הכלים. הריק הפנימי הופך אז ל"חור שחור", שמאיים לשאוב אל תוכו הכול; מחשבות, רגשות, תחושות, יחסים ודמויות מופנמות, אובייקטים ואינטרוייקטים גם יחד. ואז תלוי אדם על בלימה, רק כאב החתך, כמו חוט שערה של כאב, מחזיק אותו מעל פני התהום. רק החתך עומד כקו גבול בינו לבין ההיבלעות באין.
* * *
התופעה שאנו מתמקדים בה היא אם כן זו: חתכים דקים. חתכים לא עמוקים, חתכים התוקפים את העור, את המעטפת. וזו מטרתה:
להמיר כאב נפשי בלתי נסבל בכאב גופני.
להמיר כאב נפשי לא ממוקד בכאב ממוקד חד כתער.
להמיר כאב נפשי הממלא את כל החלל הפנימי בכאב חיצוני, שטחי, שעל פני העור.
תנועת הכאב היא אפוא הפוכה מתנועת התער. בעודו חורץ את העור המקיף את כל הגוף וחודר בהדרגה מבחוץ פנימה – מתנקז הכאב אל החתך, נשאב מבפנים החוצה. למקום ששם יוכל גם המטפל לראות אותו ולהזדעזע.
* * *
א.
שוטטתי בקניון. מדדתי איזה בגד בחנות של ילדים. הורידו לי את החולצה שרציתי מבובת חלון הראווה. זה בדיוק עלי. אני ילדה-בובה. אני נעה ומחייכת ואומרת "אימא" כמו בובה מדברת. אבל אני קרה. קרה מבפנים. אני בובה של גברים. בובה של אבא. אני יודעת לשרת אותם. אני יודעת מה מצופה ממני אפילו עוד לפני שאומרים. את יודעת למה חתכתי את עצמי היום למרות שהבטחתי לך שלא אעשה את זה בלי לדבר איתך קודם? כי פתאום נתקפתי בהלה. בהלה אמיתית. אולי אני באמת בובה? הייתי צריכה לחתוך את עצמי לראות שיש לי משהו שאין לבובה – שיש לי דם.
אני חושבת, אימא למה לא עשית הפלה אם לא רצית אותי? למה מסרת אותי כמו בובה שאין חפץ בה? למה שלחת אותי לעולם בטעות? אני טעות את מבינה?
עינת עוברת כאן לכתוב בגוף שלישי: החבר שלה בא לקחת אותה לים. הוא אוהב אותה היא חושבת. בא לה לצעוק עזוב אותי כבר. מה הוא רוצה ממנה. שייתן לה כבר למות.
א.! אתמול כשהייתי אצלך כל כך רציתי שתגעי בי. אבל אני מפחדת. אני מפחדת שאם תגעי בי פעם אחת ארצה עוד פעם ואם תגעי בי עוד פעם ארצה תמיד. ואת לא תוכלי לגעת בי תמיד. במוקדם או במאוחר את תלכי. אפילו שאמרת לי אלף פעם אני עדיין פוחדת כל יום מחדש שאת לא תסבלי יותר את העומס שאני מפילה עלייך. שיום אחד ימאס לך ואת תחתכי את הקשר בינינו.
* * *
החריגה מן האני-עור מאופיינת באיסור כפול על נגיעה. כל איסור הוא כפול מטבעו מאחר והוא כולל מערכת של מתחים בין קטבים מנוגדים. הנחתו של דידייה היא כי האני-עור מוותר על הנאות העור והופך חוויות חושיות מישושיות לייצוגים שעל בסיסם ניתן להקים מערכות בין-חושיות מקבילות מכוח האיסור הכפול.
כפילות ראשונה: איסור על ביטוי יצרים מיניים ותוקפניים גם יחד.
כפילות שנייה: לכל איסור יש שני היבטים: האחד מופנה כלפי חוץ והשני כלפי פנים. האיסור המופנה כלפי פנים נובע מאיסורים חיצוניים שאינם מהווים את סיבתו אלא את נסיבותיו. הסיבה היא תמיד אנדוגנית ונובעת מן הצורך ליצור התבדלות. איסור המגע מפריד בין המוכר המוגן והמגן לבין הזר הגורם אי-שקט, מסוכן. האיסור האדיפאלי הופך את היוצרות והופך את המוכר למסוכן. ההתבדלות יוצרת גבולות בין פנים וחוץ ובפנים בין הסטרוקטורות – הסתם, האני, והאני העליון.
כפילות שלישית: כל איסור נבנה בשני שלבים. איסור הנגיעה מתייחס למגע הגלובלי כלומר להיצמדות הגופות זה אל זה, להתמזגותם והיטמעותם. האיסור השני מתייחס למגע ידני. האיסור הראשון, במישור הנפשי הוא גלגולה של ההפרדה שבלידה הביולוגית ואיסור השיבה אל הרחם. הוא מנוגד ליצר הלפיתה וההתקשרות. האיסור השני מתייחס ליצר השליטה.
כפילות רביעית: כל איסור מתאפיין בדו-כווניות – משום שהוא מכוון גם אל משדר האיסורים וגם אל הנמען שלהם. כדי להגיע למבנה חדש\חייב האני להתנתק מעליונותה של חוויית המישוש והנגיעה ולכונן עצמו במרחב של רישום בין-חושי. מילותיו של האנליטיקאי מסמלות את מגעי המישוש, באות במקומם ויוצרות אותם מחדש בלי שיתעורר הצורך להעלות אותם באוב באופן מוחשי.
* * *
מכתב אחרון – שלאחריו בהדרגה נפסקו החיתוכים:
א. הזיהום שנוצר ביד הכריח אותי ללכת בסופו של דבר לאחות קופת חולים שלנו. אמרתי שנחתכתי ואני לא בטוחה שהיא לא חשדה. היה שם ילד קטן שבכה ובכה ובכה ואימא שלו שהייתה עם תינוקת ונראתה מיואשת צרחה עליו. בקשתי את רשותה לקחת אותו על הידיים וערסלתי אותו. לאט לאט. הוא השתתק. אחר כך הניח ראשו על כתפי. אחר כך נרדם. אמרתי לו בלב: אל תירדם. על תניח את הראש שלך עלי. אתה לא רואה שאני עובדת עליך בעיניים? שאני לא אהיה כאן כשתתעורר?
בלילה חלמתי חלום. אני בקופת חולים. יש שם ילד קטן שבוכה ובוכה ובוכה ואימא שלו עם המון תינוקות, מיואשת וכעוסה. אני לוקחת אותו על הידיים. אני מערסלת אותו. הוא מניח את ראשו על כתפי ואני בוכה ובוכה ובוכה. א. לא תאמיני, התעוררתי והכר שלי רטוב מדמעות.
הרצאה שהוצגה ביום עיון של מכון סאמיט בתאריך 29.10.02, ופורסמה בחוברת של יום העיון.